טבע או מוסר?
רמב"ן בראשית ט':י"ב-י"ז:
זאת אות הברית אשר אני נותן – המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא י"י חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן…
הרמב"ן ממשיך:
ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר: את קשתי נתתי בענן ולא אמר: אני נותן בענן, כאשר אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכך נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבראה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם.
דברי הרמב"ן הם הזמנה להתבונן בטבע במבט כפול, מבט שמשקף את שתי הבריאות. הקשת היתה מאז ומעולם; תחילתה מימי בראשית, אז היא היתה תופעה טבעית חסרת משמעות רוחנית כל שהיא. לאחר המבול הקב"ה הטעין אותה במשמעות. מדובר בהזמנה למבט כפול על הטבע – מבט לחוקיות שלה, מבט לסמליות שלה; מבט כפול שהתחדש אחרי המבול.
אפשר להתבונן בקשת כמו היוונים ששמו בראש עולמם את האסתטיקה; אתה יכול להתבונן בקשת ולראות את ההשגחה ולהבין את התביעה למוסר ואתיקה.
העולם של טרום המבול הוא עולם של טבע – בטבע אין ערכים ואין מוסר, החזקים חוטפים את החלשים. סופו של עולם כזה הוא להשחית, כי השחתת בני האדם השחיתה את הארץ.
המבול מתואר כתוצאה טבעית מתבקשת מההשחתה של האדם. לא לחינם התורה מתארת שהארץ עצמה נשחתה :
(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱ-לֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃
(יב) וַיַּ֧רְא אֱ-לֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כׇּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃
לאחר המבול הקב"ה אומר ללבו:
לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
משמעות האמירה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא שהמבול יחזור על עצמו. כדי למנוע זאת, יש ליצור הנהגה חדשה של העולם – עולם שיכול להחזיק בתוכו את האדם על כל מורכבותו ואישיותו. הנהגה חדשה של הקב"ה גם תובעת דבר חדש מבני אדם.
הרמב"ן מסביר את הסמליות של הקשת:
ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם לארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו.
הקשת מזכירה לכל מי שמתבונן בה את פוטנציאל המבול, פוטנציאל מאבק ומלחמה, שהרי הקשת מסמלת כלי נשק.
הקשת מופיעה לנגד עיננו הפוכה בלי יתר:
וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ
היא מזכירה לקב"ה שהוא חפץ בעולמו; היא מזכירה לנו שמי שעוצר אותה הוא הקב"ה; היא מזכירה לנו למה יכולים מעשי האדם לגרום; היא מהווה תביעה מאתנו לחיות חיים ראויים שקשורים למי שאמר והיה העולם.
היא תובעת מאתנו להשתחרר מהמבט הטבעי ולראות בתוך הטבע עצמו את ההשגחה. לכן הקשת היא בענן – הענן הוא ענן שמכסה, הקב"ה מתגלה בענן.
יש מנהיג לבירה – הוא מכוסה ומשגיח – הנה זה עומד אחרי כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים
מי שיגלה את בעל הבירה, יבשר לעולם את הקריאה בשם ה' הוא אברהם אבינו. בדמותו גם נמצא המענה איך העולם לא יישחת שוב פעם.
רעיון האחריות של האדם לעולם לא נעלם; עוד יבוא מבול על סדום שהיא חברה רעה; אבל נולדת הנהגה חדשה – שמאפשרת לעולם כולו לא להיכלות, להתקיים כשהוא לא מושלם.
תפילת אברהם על סדום מגלה חלק מהסוד – יש בעולם גיוון של אנשים – הצדיקים מצילים את הרשעים שעיקרה – הימצאות צדיקים בעיר מלמדת שהיא לא עולם שרשעה, יש לה זכות קיום.
נח הציל מול העולם הישן מכליה; אברהם נותן תקווה לעתיד לעולם החדש – הוא קורא בשם ה', מלמד את העולם חיי מוסר.
