מראי מקומות
א. סיכום הנלמד עד כה – יסודות דין ב"י וב"י
בקובץ 11 ב המצורף, יש טבלה מסכמת ביחס למצבים שונים של חמץ. מוזמנים למלא אותו ולסכם את יסודות דין ב"י וב"י – האם תלוי בבעלות או ברשות.
ב. סוף הברייתא – היחס בין הלאוים – אחד מלמד על חבירו? שני לאוין נפרדים? האם יש מצבים בהם עוברים אל אחד מהם בלבד?
- ה:, סוף הברייתא, 'ועדיין אני אומר… ושל גבוה'.
- רמב"ם ספר המצוות ל"ת ר-רא; חמץ ומצה ד:א-ב; שם, א:ג ובכסף משנה; רמב"ם סנהדרין יט:ד [מטיבי לכת – פירוש יד פשוטה ד:א-ב]
- ה: רבנו דוד ד"ה ועדיין אני אומר וד"ה נאמר שאור
- להרחבה למטיבי לכת – ביאור הרי"פ פרלא לספר המצוות רס"ג ל"ת קסו-קסז.
ג. נכרי שכיבשתו
- ה: 'אמר מר אין לי… תרי זימני'.
- עיינו בברייתא המקבילה במכילתא דרשב"י, ושימו לב על מה מוסבת שם ההו"א לחלק בין גוי שכיבשתו בין גוי שלא כיבשתו.
- 'לך לך תרי זימני' – רש"י ותד"ה משום
- סיכום הסברי הראשונים במאירי [מטיבי לכת מוזמנים לעיין במקורות עצמם – שיטת ר"ת בתוס' ר"ש משנץ ד"ה משום או בספר הישר חלק החידושים סימן שלז; רז"ה (ב. בר אלפס) והשגת הראב"ד בכתוב שם]
- ראו נוסח כ"י תימני "אלא אימא משום שנ' לך לך תרי זימני" [מטיבי לכת – מאמר רא"ש רוזנטל על כ"י ששון לונצר עמ' 23-17]
- חזרו לרמב"ם חמץ ומצה ד:ב – מה היתה לדעתו ההו"א של הברייתא?
סיכום השיעור
א. הבחנות יסוד בפשוטו של מקרא
- הבחנה בין שאור לחמץ:
- "שאור" נתפס כמחמצת, "שמרים של פעם", שאינו נאכל אך משמש כ"פס ייצור" לחמץ. התורה, באמרה "שאור לא ימצא", משביתה למעשה את תעשיית החמץ, את עצם היכולת לייצר אותו.
- "חמץ" הוא הלחם המוחמץ, התוצר המוגמר והנאכל.
- הרחבת האיסור מ"בתיכם" ל"גבולך":
- בפרק י"ב (שמות), בפסח מצרים, נאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". דגש זה על "בתיכם" מכוון למרחב הפרטי של האדם, בין ארבעה קירותיו. איסור זה מתמקד ב"בל ימצא" – שלא יהיה קיים בתוך הבית.
- בפרק י"ג, עם הכניסה לארץ ופסח דורות, האיסור מתרחב ל"לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". המעבר ל"גבולך" משקף הרחבה למרחב הציבורי ולכל טריטוריית ארץ ישראל. "לא יראה" מתאר מצב שבו אין חמץ נראה כלל במרחב זה, כמו "חוק החמץ" כללי. התורה דורשת פעולה של השבתה, לא רק היעדר חמץ.
ב. הבנות מדרשי ההלכה: טריטוריה מול בעלות
אנו מוצאים שתי גישות פרשניות מרכזיות במדרשי ההלכה:
- מכילתא דרבי ישמעאל:
- שומרת על תפיסת האיסור כאיסור טריטוריאלי (רשות). אין בה דרשה על המילה "לך" או על עניין הבעלות על החמץ.
- היא דורשת את הפסוקים "מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך". כלומר, האיסור חל על כל שטח הנמצא בשליטתי וברשותי.
- לפי גישה זו:
- חמץ של ישראל הנמצא ברשות נוכרי – אין ישראל עובר עליו, כי החמץ אינו ברשותו.
- חמץ של נוכרי הנמצא ברשות ישראל, או חמץ שנפלה עליו מפולת – אם ישראל אינו יכול לבערו, הוא פטור מביעורו. זהו סוג של "אקסטריטוריה" – החמץ נמצא פיזית ברשותי, אך אין לי גישה לבער אותו. הקריטריון המכריע הוא היכולת לבער את החמץ מן הרשות.
- מכילתא דרשב"י:
- מתמקדת בעיקר בבעלות (לך). היא דורשת "לא יראה לך" – כלומר, שאסור שיהיה חמץ שהוא בבעלותו של האדם.
- בנוסח אפשטיין-מלמד: קיימת תוספת ממוסגרת (בסוגריים מעוינים): "יכול יטמין ויקבל פיקדון, תלמוד לומר 'שאור לא ימצא בבתיכם'".
- תוספת זו, שהוכנסה על ידי המהדירים, משוערת כהשלמה של טקסט חסר, המבוססת על הרמב"ם.
- עם זאת, בשיעור מבואר כי תוספת זו בעייתית: הרמב"ם מדבר על הפקדת חמץ אצל גוי, ולא על קבלת פיקדון מגוי. למעשה, המשפט המשלים דומה יותר לנוסח הבבלי.
- ללא תוספת זו, המכילתא דרשב"י מתמקדת באופן עקבי בדרשת "לך".
ג. עמדת הבבלי והתמודדות הראשונים עם קשיי הנוסח
הבבלי משלב יסודות משתי האסכולות, אך נוסחו קשה לפרשנות. הברייתא בבבלי (פסחים ה עמוד ב) מציגה שתי "צלעות" (חלקים):
- דין "לך": "שלך אי אתה רואה, רואה אתה של אחרים ושל גבוה".
- דין פיקדון: "יכול יטמין ויקבל פיקדונות מן הנוכרי". על כך נאמר "תלמוד לומר 'לא ימצא'" האוסר זאת.
- השאלה "אין לי אלא גוי שלא כיבשתהו":
- אביי מפרש את השאלה כמתייחסת לדין הפיקדון. הוא הופך את סדר הדברים וטוען שברור שאסור לקבל פיקדון מגוי שכבשתהו (היות והוא כחלק מביתך), והשאלה היא האם אסור גם מגוי שלא כבשתהו. "לא ימצא בבתיכם" מלמד שאסור גם במקרה זה, כי הוא אוסר הימצאות חמץ ברשותי שאני פורש עליו חסותי. אביי, למעשה, "מתקן" את הברייתא כדי להבינה.
- רבא מפרש את השאלה כמתייחסת לדין "לך". לשיטתו, אין להפוך את הברייתא, והשאלה מתייחסת לכך שאין עוברים על חמץ של גוי שכיבשתהו, כי הוא עדיין "שלו" ולא "שלך". אולם, בפירוש זה, ה"תלמוד לומר 'לא ימצא בבתיכם'" נהיה קשה להבנה, שכן הוא אינו מסביר כיצד "לא ימצא" מלמד על דיני בעלות.
- "לך לך תרי זימני": קטע זה בבבלי, המוזכר כפתרון לקושי בהבנת רבא, נחשב קשה במיוחד בקרב הראשונים, ורבים התקשו לפרשו. רבינו תם אף ציין שזו "שמועה קשה משאול". כתבי יד תימניים מסוימים מציעים הגהה לברייתא, לפיה היא אמרה במקור "לך לך תרי זימני" במקום "לא ימצא בבתיכם", מה שמייתר את הקושי. משמעות הדבר היא שגם רבא, בסופו של דבר, הגיה את הברייתא.
- השאלה "אין לי אלא גוי שלא כיבשתהו":
ד. השוואה בין הבבלי למכילתא דרשב"י והיקף האיסורים
- המכילתא דרשב"י וה"השכרת לו ביתך":
- במכילתא דרשב"י, השאלה "אין לי אלא גוי שלא כיבשתהו" מוסבת על דין "של אחרים".
- המכילתא מוסיפה הבחנה קריטית: "אבל גוי שכבשתו והשכרת לו ביתך ושרוי עמך בחצר שלך מניין?". תוספת זו מסבירה מדוע אין עוברים על חמץ של גוי כבוש שהשכיר ביתך: כי הבית כבר אינו "בתיכם", כלומר, אינו ברשותך. בכך, הדרשה "לא ימצא בבתיכם" מובנת היטב.
- לפי המכילתא דרשב"י, אם הגוי הכבוש לא שכר את הבית, סביר להניח שכן עוברים על החמץ שלו.
- הבבלי ודגש הבעלות:
- היעדר האזכור "והשכרת לו ביתך" בבבלי, בפרשנות רבא, הופך את "לא ימצא בבתיכם" ללא מובן.
- הבבלי מדגיש את הבעלות כקריטריון המרכזי לאיסור. גם אם חמץ של גוי נמצא בחצר שלי, ואף כבשתי את הגוי, אם החמץ אינו "שלי" בבעלות, איני עובר עליו.
- לפי רבנו דוד, הבבלי כבר מניח בשלבים מוקדמים של הדיון שאין היתר להטמין חמץ בשדה (דהיינו, איסור הטמנה חל בכל מקום). הדיון העיקרי בבבלי מתמקד בשאלת "לך", כלומר בעלות.
- הגזירה שווה "שאור שאור":
- במכילתא דרשב"י, הגזירה שווה של "שאור שאור" (מופיע גם ב"לא ימצא" וגם ב"לא יראה") משלימה את הדינים בין הבית לגבול. היא מלמדת שדיני "לך ולא לאחרים" ואיסור הטמנה ופיקדון חלים באופן שווה הן בבית והן בגבול.
- בבבלי, האופן שבו הגזירה שווה "שאור שאור" מצטרפת ל"לך לך תרי זימני" מעלה קושי תהומי: אם האיסורים לומדים זה מזה ומשלימים זה את זה, מדוע הם נחשבים לשני לאווים נפרדים ("עובר בבל יראה ובל ימצא")?. כדי שיישארו שני לאווים, חייב להיות הבדל כלשהו ביניהם. זוהי חידה מרכזית בפרשנות הרמב"ם וראשונים אחרים.
