מראי מקומות

א. מבט מסכם ליחס בין ב"י וב"י

• על פי  מקורות שכבר ניתנו, בעיקר על שלב ה'ועדיין' בברייתא – פירוש רבנו דוד, רמב"ם חמץ ומצה א:ג ובכ"מ, רמב"ם חמץ ומצה ד:א-ב ופירוש יד פשוטה – סכמו את היחס בין הלאוים – מה כל פסוק מלמד על חבירו, האם עוברים בכל מצב על שני הלאוים או האם יש מצב בו הלאוים לא חופפים, מה משמעות שני הלאוים, האם יש להם אותו תוכן

ב. קבלת פיקדון מנכרי

• ה: 'אמר מר יכול יטמין… קמשמע לן'; ו. 'תנו רבנן נכרי שנכנס… שאינו מצוי בידך'.
• ראו נוסח כ"י תימני.
• רמב"ם חמץ ומצה ד:ג
• איזו אחריות קיבל הנפקד על עצמו? סיכום שיטות הראשונים במאירי

ג. ייחד לו בית

• ו. 'תנו רבנן נכרי שנכנס… שאינו מצוי בידך'
• רש"י, תד"ה יחד לו בית, רמב"ן ד"ה הא דתניא יחד לו, רבנו דוד ד"ה יחד לו בית, תוס' רי"ד ד"ה מאי קאמר וד"ה רב אשי וד"ה למימרא

סיכום השיעור

א. הבחנות יסוד בפשוטו של מקרא ומדרשי הלכה

1. שאור וחמץ: ה"שאור" הוא המחמצת, "פס הייצור" של החמץ. התורה, באמרה "שאור לא ימצא", משביתה את תעשיית החמץ. ה"חמץ" הוא התוצר המוגמר והנאכל.
2. "בתיכם" מול "גבולך": האיסור מתרחב מ"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (פרק י"ב, המתייחס למרחב הפרטי) ל"לא יראה לך חמץ…בכל גבולך" (פרק י"ג, המתייחס למרחב הציבורי ולטריטוריית ארץ ישראל).
3. גישות מדרשי ההלכה:
   • מכילתא דרבי ישמעאל (דרי): מתמקדת בטריטוריה (רשות). האיסור חל על כל שטח הנמצא בשליטת האדם, ולכן חמץ של ישראל ברשות נוכרי פטור.
   • מכילתא דרשב"י (דרשב"י): מתמקדת בבעלות (לך). האיסור מתייחס רק לחמץ שהוא בבעלותו של האדם.

ב. הגמרא בבבלי ופרשנות הגזירה שווה "שאור שאור"

1. טשטוש ההבדלים בבבלי: הגמרא בבבלי מצמצמת את הפערים בין "לא יראה" ו"לא ימצא" יותר מהמכילתא, לדוגמה באיסור הטמנה (החבאת חמץ), שאינו מוגבל רק לבתים.
2. הגזירה שווה "שאור שאור": הגמרא מביאה גזירה שווה של "שאור שאור" (מופיע גם ב"לא ימצא בבתיכם" וגם ב"לא יראה לך שאור בכל גבולך") כדי לאחד את דיניהם: שניהם אוסרים "בל יטמין ולקבל פיקדונות מן הנוכרים".
3. הקושי בשני לאווים זהים: עולה השאלה מדוע קיימים שני לאווים אם הם אוסרים את אותו הדבר ("עובר הוא בבל יראה ובל ימצא").
4. שיטת רבנו דוד: מציע מספר דרכים להבנת הגזירה שווה, המצדיקות את מנייתם כשני לאווים, אך שומרות על הבדל מהותי ביניהם:
   • אחד מלמד על השני את היקפו (לדוגמה, שדיני שאור וחמץ זהים בשני הלאווים).
   • הגבול מלמד על הבית, כך ש"בית" מתייחס לכל הטריטוריה.
   • "לא ימצא" מלמד כיצד לפרש את "לא יראה" (שגם נסתר אסור).
   • לפי רבנו דוד, במצבים מסוימים אדם יעבור על אחד הלאווים ולא על השני (למשל, על הטמנה עוברים רק משום "לא ימצא").

ג. הרמב"ם ושאלת מניין המצוות

1. הקושי במניין הרמב"ם: הרמב"ם מונה את "לא יראה" ו"לא ימצא" כשני לאווים נפרדים. ה"רא"ם" (רבי אליהו מזרחי) הקשה, שלפי שורש ט' במניין המצוות, אין מונים פעמיים לאו שאומר אותו דבר.
2. פתרון ה"כסף משנה": כדי ליישב את הרמב"ם, ה"כסף משנה" טוען שישנם מצבים שבהם עוברים רק על אחד מהלאווים (למשל, חמץ שהוטמן בגבולין עוברים רק על "לא ימצא" ולא על "לא יראה").
3. פתרון הרב רבינוביץ': הרב רבינוביץ' מצביע על הרמב"ם בהלכות סנהדרין, שם מונה רק "מלקות אחד" על קיום חמץ בפסח. הוא מציע שהלאווים אכן נמנים כשניים, אך לוקים רק אחד, כיוון שהם מכוונים לאותה מטרה – "שלא יהיה חמץ בפסח ברשותך" – אך כל אחד מוסיף נופך שונה המצדיק את מנייתו הנפרדת. הם משלימים זה את זה.

ד. עומק המאבק בחמץ וההתנגדות להטמנה

1. מטרת האיסור: "לא יראה" ו"לא ימצא" נועדו למנוע מצב ש"יהיה איזשהו חמץ שקשור אליך".
2. איסור הטמנה: הטמנת חמץ היא ביטוי לרצון להשתמש בו לאחר הפסח. פעולת ה"תשביתו" (תשרוף/תשבית) מכוונת להשמדה מוחלטת של החמץ, כך שלא יוכל לשמש עוד. איסורי "בל יראה" ו"בל ימצא" סוגרים את הדרך להחבאת חמץ במטרה להשתמש בו לאחר מכן.

ה. חמץ של גוי ומכירת חמץ

1. ה"בקיע" בחז"ל: כל התנאים מאפשרים קיום חמץ של גוי ברשות ישראל, מהווה "בקיע" במלחמת החורמה בחמץ.
2. מכירת חמץ: מוסד מכירת חמץ, שהתפתח במאה ה-16, הוא פטנט המנצל את ההיתר בחמץ של גוי, במיוחד עבור סוחרים סיטונאיים (למשל, בעלי בתי מרזח בפולין). בתקופת חז"ל, לכל היותר תיארו "מתן חמץ לגוי" ללא ציפייה להחזרתו.
3. המעבר מטריטוריה לבעלות (משל הגיור):
   • התורה מדברת במושגים טריטוריאליים ("בתיכם", "גבולך").
   • השיעור מציג משל מ"גר שער" (תושב נוכרי בארץ ישראל) שהיו מוטלות עליו חובות ציבוריות מכוח טריטוריאלי. אולם, עם אובדן השלטון היהודי, מושג "גר שער" נעלם, והיהדות הפכה לדת ללא לאום/טריטוריה.
   • בדומה לכך, כשעם ישראל איבד את שליטתו על ה"גבול", הפך איסור החמץ להיות יותר איסור פרסונלי – "שלי לא יהיה חמץ", אך "של אחרים" מותר.

ו. פיקדון חמץ של גוי: אחריות, בעלות ורשות

1. סוגיית "פיקדון": הדיון עוסק בשאלת חמץ של גוי המופקד אצל יהודי – האם הוא נחשב אסור ב"בל יראה" ו"בל ימצא"?.
2. מחלוקת הראשונים באחריות:
   • רש"י: כל קבלת אחריות (אפילו "שומר חינם") על חמץ של גוי הופכת אותו לאסור, משום שהוא נחשב "ברשותי".
   • שיטות אחרות (הגהות מיימוניות, מאירי): דורשות אחריות גבוהה יותר (למשל, "שומר שכר" או "שואל"), כדי שייחשב כקשור ליהודי, ובכך נוטות יותר לגישת ה"בעלות".
3. "דבר הגורם לממון כממון דמי": הגמרא בודקת אם חיוב ממון (כמו חיוב שואל) הופך את הפיקדון ל"שלי", אך דוחה זאת לבסוף, וקובעת כי גם ללא בעלות, אם החמץ נחשב "ברשותי" מכוח קבלת שמירה, הרי הוא אסור.
4. "ייחד לו בית":
   • הברייתא: "נוכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו, אין זקוק לבער. ייחד לו בית, אין זקוק לבער".
   • רב אשי: מפרש "ייחד לו בית, אין זקוק לבער" על בסיס "לא ימצא בבתיכם", כלומר, הבית אינו נחשב יותר "שלי" (כי הוא "ייחד" לו מקום ספציפי). פירוש זה קרוב למכילתא דרשב"י שדרשה "השכרת לו ביתך".
   • רב פפא: מפרש את ה"שנאמר לא ימצא" על המקרה של "הפקיד אצלו, זקוק לבער", שכן "לא ימצא" בא לאסור, ומתנגד לשימוש בו להתיר.
   • ראשונים אחרים (רבנו תם, ראב"ד, רמב"ן): "ייחד לו בית" פירושו שקיבל אחריות, אך הקצה לו מקום נפרד בבית (אשר מנטרל את איסור "בל יראה").
   • שכירות קניא: הגמרא דנה בהשלכות של שכירות בית לגוי, וקובעת שלגבי חמץ, השכירות מוציאה את הבית מרשות ישראל, מה שממחיש את הקו הטריטוריאלי. ההשוואה לאיסור עבודה זרה, שאותו אין להתיר גם בבית שכור לגוי, מדגישה את חשיבות השליטה על הטריטוריה.

ז. סיכום: בעלות מול טריטוריה

האיסורים "בל יראה" ו"בל ימצא" פועלים יחד כ"מלקחיים" כדי לוודא ששום חמץ המקושר ליהודי לא יתקיים.

• הרמב"ן מדגיש את גישת הטריטוריה: גם חמץ שלי הנמצא ברשות גוי מחוץ לטריטוריה שלי, אינו עובר ב"בל יראה ובל ימצא" מדאורייתא.
• לעומתו, שיטות המדגישות יותר את הבעלות (כמו הרמב"ם והתוספות רי"ד) יחייבו גם על חמץ שלי המופקד אצל גוי, ללא קשר לטריטוריה. הדיון המורכב בשיעור חושף את התנועה בין שתי התפיסות הללו – מתי האיסור חל בגלל שזה שלי, ומתי בגלל שזה ברשותי.