מראי מקומות
א. הסוגייה
- פסחים ו. 'אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ… בדילי אינשי מיניה', עם פירוש רש"י ור"ח.
- הערות נוסח – ממליץ לעיין בנוסח הסוגייה בהכי גרסינן [צילום מסך בקובץ 13]. שימו לב האם הנימוק 'משום היכר' מופיע בעדי הנוסח, ומי אומר בפעם השניה את המשפט 'ואם של הקדש'.
- חשבו מה מקור ההתייחסות לחמץ של הקדש? מאיזה מקור זה נשאב? איך הצבת ההערה על הקדש מקרינה על פרשנות המימרה של רב [כלומר, איך המימרה מתפרשת אם הקדש לא צמוד אליה?]?
- ההערה על הקדש מופיעה מול שתי המימרות. האם יש הסתברות שהיא נאמרה במקור מול אחת מהן והועברה לשני, ואם כן, איזו מהן?
ב. המוצא חמץ ביום טוב
- האמור בסוגייתנו; ה. שורה אחרונה, 'אמר רבא שמע מינה… שלא לצורך'
- ו. רש"י ד"ה כופה; רמב"ם חמץ ומצה ג:ח [ראה גם ג:ג]; כתובות ז. תד"ה מתוך עד 'היכא דאיכא למימר מתוך';
- [ספר המכתם ד"ה המוצא חמץ]; טור או"ח תמו:א; שו"ע או"ח תמו:א ומ"ב ס"ק ו
- כט: סוף תד"ה רב אשי ומכאן מוכיח ר"י' עד סוף התוספות.
ג. חמץ של נכרי
- ו. רש"י ורבנו חננאל
- ר"ן על הרי"ף, ב: ברב אלפס ד"ה חמצו של נכרי; מאירי ד"ה ויש מפרשים
- רמב"ם חמץ ומצה ד:ב [כותרת לרמב"ם חמץ ומצה מצווה ב – ראו את שת הינוסחאות ברמב"ם]
ד. להרחבה
- להרחבה למטיבי לכת – אור זרוע סימן רנו, 'ובשם ר' יצחק… עכו"ם' [מומלץ לראות את הפסקה כולה]; שו"ת הרשב"א ע:עא; ריטב"א ה: ד"ה וש"מ
סיכום
א. המקרים הנדונים בגמרא והשאלות העולות
הגמרא מביאה שלוש ממרות של רב יהודה אמר רב, המתארות מציאת חמץ בפסח:
- מוצא חמץ בביתו ביום טוב: אדם שמצא חמץ בביתו ביום טוב (לאחר שכבר בדק ולא מצא). השאלה היא כיצד עליו לנהוג בו.
- חמצו של נוכרי: כיצד יש להתייחס לחמץ של נוכרי הנמצא בביתו של ישראל בפסח.
- חמצו של הקדש: כיצד יש לנהוג בחמץ שהוקדש ונמצא בבית ישראל.
השאלה המרכזית העולה היא עם איזה איסור הממרות הללו באות להתמודד: האם איסורי "בל יראה ובל ימצא" דאורייתא (מן התורה) או גזירה אחרת, למשל "שמא יבוא לאכול" (חשש שיאכל את החמץ).
ב. שיטת רש"י: ביטול וגזירת "שמא יבוא לאכול"
לדעת רש"י, הממרה הראשונה (מוצא חמץ בביתו ביום טוב) מתייחסת למקרה שבו החמץ כבר בוטל על ידי בעליו. ביטול החמץ, לשיטתו, כבר פותר את בעיית "בל יראה ובל ימצא". אם כן, מדוע בכל זאת כופים עליו כלי? רש"י מסביר שהפעולה של כפיית כלי אינה קשורה לאיסורי "בל יראה ובל ימצא", אלא היא גזירה עצמאית של חכמים "שלא ישכח ויאכלנו". כלומר, גם חמץ מבוטל שאדם אינו עובר עליו ב"בל יראה ובל ימצא" – אסור שיהיה גלוי בביתו מחשש שיאכלנו.
כיצד שיטה זו מתיישבת עם שאר המקרים?
- חמץ של הקדש: חמץ של הקדש אף הוא אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא", כיוון שאינו שייך לאדם. לכן, אין צורך לכפות עליו כלי, שכן "בדילין אינשי מיניה" – אנשים נרתעים ממנו מטבעו, ואין חשש שיאכלוהו.
- חמץ של נוכרי: גם חמץ של נוכרי, אם לא קיבל עליו ישראל אחריות, אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא". הצורך לעשות לו "מחיצה עשרה טפחים" הוא גם מחשש "שמא יאכל". ההבדל בין כלי למחיצה נובע מהיתר בניית מחיצה לפני יום טוב לעומת האיסור לבנות ביום טוב עצמו. לסיכום רש"י, כל הממרות הללו עוסקות בגזירה עצמאית "שמא יבוא לאכול", לאחר שאיסורי "בל יראה ובל ימצא" נוטרלו (על ידי ביטול, הקדש או נוכרי). החמץ של הקדש, אם כן, משמש כמכנה משותף ברור המעיד שהדיון אינו על "בל יראה ובל ימצא".
ג. שיטת הרמב"ם: התמודדות עם "בל יראה ובל ימצא"
הרמב"ם חולק על רש"י ומפרש את הממרה הראשונה (מוצא חמץ בביתו ביום טוב) באופן שונה לחלוטין. לדעתו, מדובר במקרה שבו החמץ לא בוטל לפני חצות יום י"ד בניסן. במצב כזה, האדם עובר על איסורי "בל יראה ובל ימצא" דאורייתא. אם כן, מה תפקיד כפיית הכלי? כפיית הכלי, לשיטת הרמב"ם, נועדה להתמודד עם איסורים אלו. על ידי כיסוי החמץ בכלי, הוא אינו נראה, ובכך מצמצמים את ההפרה של "בל יראה". ייתכן שנותר איסור "בל ימצא" (חמץ הנמצא ברשותי גם אם אינו נראה), אך הכלי ממזער לפחות את איסור הראייה.
כיצד שיטה זו מתיישבת עם שאר המקרים?
- חמץ של הקדש ושל נוכרי: הרמב"ם מבחין בין המקרים. הוא קובע שחמץ של הקדש או של גוי, גם אם הוא בבית ישראל, אינו עובר עליו ב"בל יראה ובל ימצא" כיוון שאינו שלו. לכן, במקרים אלו, המחיצה לגבי חמץ נוכרי (והפטור מהצורך לגבי הקדש) היא אכן גזירה "שמא יבוא להסתפק ממנו". לסיכום הרמב"ם, הממרה הראשונה עוסקת ישירות ב"בל יראה ובל ימצא", בעוד הממרות האחרות עוסקות בגזירת "שמא יאכל". הרמב"ם מדגיש שהקדש מופיע כבן זוג טבעי לנוכרי, שכן שניהם אינם בבעלותו של ישראל.
ד. שיטת התוספות: מוקצה ו"אינו חפץ בקיומו"
התוספות בכתובות (ז עמוד א) מציעים הבנה שלישית. הם מסכימים שהממרה הראשונה מדברת בחמץ שלא בוטל. עם זאת, לדעתם, הבעיה המרכזית ביום טוב אינה "בל יראה ובל ימצא" אלא איסור מוקצה. אסור לטלטל או לשרוף את החמץ ביום טוב מכיוון שהוא מוקצה.
- האם עוברים על "בל יראה ובל ימצא"?: התוספות טוענים שלא, כיוון שהאדם "אינו חפץ בקיומו". ברגע שהוא אינו יכול לבער את החמץ ביום טוב (מסיבת מוקצה), כוונתו לבערו מיד במוצאי יום טוב, ולכן אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא".
- תפקיד כפיית הכלי: כפיית הכלי אינה למנוע איסור "בל יראה" (שאינו חל) ואינה מחשש אכילה (כי האדם לא חפץ בקיומו), אלא היא נובעת מדין מוקצה. לסיכום התוספות, הדיון בממרות רב יהודה אמר רב בכלל אינו עוסק ב"בל יראה ובל ימצא", והוא מנוטרל מסיבת מוקצה ו"אינו חפץ בקיומו".
ה. ההקדש כפתרון פילולוגי והדיאלוג ההלכתי הרחב
מציאת חמץ של הקדש בבית ישראל בתקופת האמוראים אינה בעיה מעשית שכיחה, אלא ככל הנראה היא נכנסה לסוגיה מברייתא רחבה יותר הדנה ב"חמץ של אחרים ושל גבוה" (כלומר, שאינו שייך לאדם). זה מחזק את שיטת רש"י והרמב"ם, המנתקים את הקדש מהדיון הטהור ב"בל יראה ובל ימצא" הנוגע לחמץ של ישראל.
ו. סיכום ב"י וב"י
- פשוטו של מקרא: דרש לאפס חמץ בכל גבול ישראל.
- הלכה קדומה: פתחה "פרצות" (כגון ביטול למי שלא יכול לבער, והיתר לחמץ של גוי).
- אמוראים וראשונים: סתמו את הפרצות הללו בגזירות ובפרשנויות מחמירות יותר. לדוגמה, רש"י טוען שגם חמץ של גוי שאין עליו אחריות, חייב במחיצה בבית ישראל, ובכך סוגר את האפשרות לחמץ גלוי בבית יהודי.
- העיקרון המכונן: למרות הגמישות, בסופו של דבר הגיעה ההלכה למצב שבו הבית של היהודי חייב להיות סטרילי מחמץ. בדיקת חמץ והלכותיה, שהן מדרבנן, הן למעשה מימוש הרעיון של "בל יראה ובל ימצא" בתוך הטריטוריה הפרטית של האדם. ה"דרבנן" אינו שאלה חדשה, אלא חיפוש אחר האיזון הראוי ודרכים להגשים את אידיאל התורה גם במציאות משתנה.
תודה.
