מראי מקומות

א. מחלוקת ר' יהודה וחכמים – מקורות יסוד

• כא. המשנה; משנה תמורה ז:ד [להרחבה – תמורה לד. 'כל הנקברין… מותר', לג: תד"ה הנשרפין]
• בבלי – כז: "תניא רבי יהודה אומר… מדויל ידיה משתלם"; יב: "א"ר יהודה אימתי… בכל דבר"
• ירושלמי ב:א "תני ר' יודה אומר… ואי זה זה בשריפה"
• מכילתא דרבי ישמעאל, מה' הורוביץ עמ' 28 שו' 6, "רבי יוסי אומר… אלא בשריפה (עמ' 29 שו' 3)
• מכילתא דרשב"י, מה' אפשטיין – מלמד, עמ' 17 שו' 14, "תשביתו שאר… בכל דבר" (עמ' 18 שו' 13)
• יב: – מח' רש"י ותד"ה אימתי (להרחבה – רבנו דוד ד"ה אימתי); רא"ש פ"ב סוף הלכה ג.

ב. נקודות לעיון

• התרשמו באמצעות קונקורדנציה – את מי התורה מצווה במפורש לשרוף?
• משנה בתמורה – מה פשר קבורה לעומת שריפה? מה טיבן של הרשימות – את מי קוברים ואת מי שורפים?
• השוו בין המקורות המקבילים בו מתואר הדיון בין ר' יהודה וחכמים, מוזמנים להיעזר בטבלה משווה בקובץ המצורף 9 א.
• האם תשובת חכמים "דין שאתה מחמיר" בא לשלול את הק"ו או את עצם דינו של ר"י?
• האם חכמים שוללים את עצם הדין שיש לשרוף חמץ או האם לדעתם אין לקבל רק את הקולא היוצאת מהחומרה?
• רבי יהודה – מה הדין לדעת ר' יהודה כאשר אין לו עצים? השוו בין המקורות השונים [ופירושי הראשונים] המבחינים בין הגיע שעת הביעור ללא הגיע.

ג. פסק הלכה

• הלכה – כז: תד"ה אין ביעור (להרחבה – מחזור ויטרי עמ' 254 סימן ב'); רמב"ם חמץ ומצה ג:יא
• מבט חטוף לחמץ עבר עליו הפסח – פסחים כח. המשנה, ובגמרא שעליה עד 'בכרת ובלאו' – האם יש קשר בין שיטת הרבי יהודה שביעור חמץ בשריפה ובין שיטתו שחמץ שעבר עליו הפסח עובר עליו בלאו?
• האם מחלוקת זו משתבצת במחלוקת שבין הרמב"ם והתוס'
  בהבנת זמן תשביתו האם הוא לפני חצות או לאחריו?

ד. אופי תשביתו ויסוד המחלוקת

• חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג.
• מנחת חינוך מצווה ט'.

סיכום השיעור

ביעור חמץ: מחלוקות, מקורות ושיטות

א. מחלוקת התנאים ומשמעות ה"תשביתו" המשנה (פסחים פרק שני, כ"א עמוד א') מציגה מחלוקת מרכזית בעניין ביעור חמץ. רבי יהודה קובע ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה". לעומתו, חכמים אומרים שאף "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" נחשב ביעור. הדיון מתרכז בשאלת הכתוב "אך ביום הראשון תשביתו שאור". מדוע התורה משתמשת בלשון "תשביתו" ולא פשוט "לשרוף"? המונח "תשביתו" רומז לתוצאה – שלא יהיה קיים חמץ כלל, בדומה לאיסור "בל יראה ובל ימצא". עם זאת, הדגש שההשבתה צריכה להתקיים "ביום הראשון" מצביע על כך שהתורה דורשת פעולה אקטיבית עם משמעות, ולא רק היעדר חמץ.

ב. טיעוני רבי יהודה ודחיות חכמים בבבלי

1. קל וחומר מנותר: רבי יהודה מציע קל וחומר מ"נותר" (בשר קורבן שנותר מעבר לזמן אכילתו): נותר, שאינו ב"בל יראה ובל ימצא", טעון שריפה. חמץ, שהוא חמור יותר מכיוון שהוא ב"בל יראה ובל ימצא", על אחת כמה וכמה שטעון שריפה. המכנה המשותף לשניהם הוא היותם דבר שהיה מותר באכילה, אך נאסר בזמן מסוים. דחיית חכמים: חכמים משיבים: "כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל – אינו דין". אם רבי יהודה מתעקש על שריפה כדרך היחידה, ובגלל קושי במציאת עצים החמץ יישאר וייראה (בניגוד ל"בל יראה ובל ימצא"), הרי שההחמרה מובילה להקלה, וזה לא הגיוני.

2. גזירה שווה מנותר: לאור דחיית הקל וחומר, רבי יהודה עובר ללמוד "דין אחר" בדרך של גזירה שווה מנותר. גזירה שווה מצביעה על זהות בין חמץ לנותר, ולכן מצוות השריפה על חמץ נחשבת כדבר הכתוב במפורש בתורה ואינה ניתנת לסתירה בטענות הגיוניות. גישה זו עשויה לרמוז ששריפת חמץ אינה רק כילוי (כמו שריפת עבודה זרה) אלא פעולה סימבולית הדומה ל"שריפת קודשים" (כמו קורבנות מסוימים העולים למזבח). דחיות חכמים:

• נבלה: חכמים מביאים ראיה מנבלה, שהיא אסורה באכילה אך אינה טעונה שריפה. רבי יהודה משיב כי נותר וחמץ שניהם אסורים לא רק באכילה אלא גם בהנאה, וזו תכונה המקרבת אותם לקודשים.
• שור הנסקל: חכמים טוענים משור הנסקל, שאסור באכילה ובהנאה אך אינו טעון שריפה. רבי יהודה משיב שנותר וחמץ אסורים באכילה ובהנאה וגם חייבים עליהם כרת, מה שמצביע על חומרה וקרבה לקודש.
• חלב שור הנסקל: חכמים מציעים את חלב שור הנסקל שאסור באכילה, הנאה וכרת, אך אינו טעון שריפה. בבבלי, רבי יהודה "שתק", מה שנראה כהודאה בכישלון הטיעון. עם זאת, במקורות מקבילים, ניתן לדחות טיעון זה בכך שהכרת של חלב שור הנסקל אינו נובע מאיסור תלוי זמן, כמו בחמץ.

3. גזירה שווה מ"בל תותירו": לאחר שתיקתו בבבלי, רבי יהודה חוזר ומציע "דין אחר" (דיון שלישי), הפעם בגזירה שווה מ"בל תותירו", תכונה המשותפת לנותר ולחמץ (שגם עליו נאמר "לא יראה ולא ימצא"). דחיית חכמים: חכמים עונים ש"אשם תלוי" ו"חטאת העוף", אף שהם ב"בל תותירו", קוברים אותם ולא שורפים. רבי יהודה "שתק" שוב, ונראה שבבבלי שיטתו נדחית לחלוטין.

ג. הבחנות במקורות המקבילים (מכילתא וירושלמי)

1. מכילתא דרבי ישמעאל: במכילתא, טיעון הקל וחומר אינו מופיע כלל. הדיון מתחיל בגזירה שווה, והטענה "אם לא מצא אור (עצים) ישב לו ולא ישרף" מופיעה אחרי הגזירה שווה ולא כפירכה עליה. רבי יהודה בן בתירא (המזוהה במכילתא עם רבי יהודה שבמשנה) מציג הבחנה חשובה:

• עד שלא הגיע שעת הביעור: מצוות הכילוי היא בשריפה. זאת מכיוון שהשריפה היא הדרך הטובה ביותר להביא לתוצאה של "בל יראה ובל ימצא". כיוון שהמטרה היא כילוי, מותר לשרוף חמץ גם כשהוא עדיין מותר, שכן הפעולה אינה סימבולית אלא מכוונת לתוצאה.
• משהגיע שעת הביעור: מצוות הכילוי היא "בכל דבר" (כלומר, כל דרך המבטיחה את התוצאה). זאת מכיוון שברגע שהגיע זמן האיסור, איסור "בל יראה ובל ימצא" גובר על שיטת הכילוי, ואין להתעקש על שריפה אם זה יגרום להישארות חמץ.

2. ירושלמי: הירושלמי מאמץ הבחנה דומה, אך מייחס אותה באופן שונה:

• לחכמים (בירושלמי): עד שלא הגיע זמן הביעור – מבערים בשריפה. משהגיע זמן ביעורו – מבערים בכל דבר. תפיסתם תואמת את רבי יהודה בן בתירא במכילתא, רואה בשריפה את הדרך הטובה ביותר ל"בל יראה ובל ימצא".
• לרבי יהודה (בירושלמי): עד שלא הגיע זמן הביעור – מבערים בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו – מבערים בשריפה. תפיסתו רואה בשריפת חמץ דמיון לשריפת נותר, ולכן היא חייבת להתבצע רק על חמץ שכבר נאסר, כפעולה בעלת משמעות עצמית ולא רק כילוי גרידא.

ד. שיטות הראשונים

1. רש"י: רש"י מפרש את דברי רבי יהודה בבבלי ("בשעת ביעורו" ו"שלא בשעת ביעורו") בדומה לשיטת רבי יהודה בן בתירא במכילתא ולחכמים בירושלמי: עד חצות י"ד (שלא בשעת ביעורו) שורפים, ומחצות י"ד ואילך (בשעת ביעורו) כל דרך אחרת מותרת. זאת משום שלדעת רש"י, איסור "בל יראה ובל ימצא" חל כבר מחצות י"ד.

2. תוספות: תוספות חולקים על רש"י וסוברים שביעור בשריפה, לפי רבי יהודה, חייב להתבצע אחרי שהחמץ נאסר (כלומר, רק לאחר חצות י"ד), בהתאם ללימוד מנותר. הם מסבירים את שתיקת רבי יהודה בבבלי בכך שהטענות נגדו למעשה הכריחו את חכמים לקבל את עקרון השריפה לדברים שנאמר עליהם "בל תותירו". בכך, למרות שרבי יהודה "הפסיד בדיבייט", ההלכה היא למעשה כשיטתו, או ליתר דיוק, חכמים מאמצים את עיקרון השריפה שלו. חלק מבעלי התוספות (כמו הריב"א) אף נהגו לשייר חתיכת חמץ ולשורפה בכוונה לאחר חצות (בשעה השביעית), בניגוד לתקנת חכמים לשרוף קודם, כדי לקיים את מצוות השריפה על חמץ אסור. הראש מפרש שרש"י מסכים שניתן לשרוף בשעה שישית (כאשר החמץ כבר אסור בהנאה מדרבנן) כדי לקיים את שיטת רבי יהודה.

3. רמב"ם: הרמב"ם פוסק לבער חמץ לפני חצות י"ד ובדרך של "מפרר וזורה לרוח", ואינו פוסק לשרוף כלל. לשיטתו, התורה תבעה בעיקר את התוצאה – שלא יהיה חמץ בחצות י"ד.