מראי מקומות

א. ספרות תנאים

• משנה פסחים א:א-ה, ב:א- מהו אופן קיום מצוות 'תשביתו', ומה המקום של בדיקת חמץ במסגרתו?
• משנה פסחים ג:ז – באילו נסיבות מבטלים חמץ במשנה?

ב. מקורות יסוד בבלי פסחים

• ד: "כיון דבדיקת חמץ מדרבנן… בדרבנן".
• ו: "אמר רב יהודה אמר רב… שיבטל".

ג. ראשונים

• ב. רש"י ד"ה בודקין ובתד"ה אור לארבעה עשר
• ר"ן על הרי"ף, א. ברב אלפס, מד"ה ומפני עד ד"ה לאור הנר (ולא עד בכלל; בשלב זה ניתן לדלג על הדיון בד"ה ומהו ענין ביטול זה); רבנו דוד ד"ה בודקין. (עיינו מט. במשנה השניה).
• רמב"ם חמץ ומצה ב:א-ג; רמב"ם ברכות יא:טו

סיכום השיעור

• משנה פסחים פרקים א-ב מתארת חובה לבדוק חמץ ולבער אותו. ביטול חמץ מופיע בספרות התנאים במשנה פסחים ג:ז עבור מי שלא יכול לבער חמץ. בתוספתא לא נזכר שמבטל אלא נראה יותר שמדובר בדחייה ובדין קדימה של המצוות האלו על פני ביעור חמץ [וכך גם מבואר בירושלמי], במשנה פסחים מבואר שהוא מבטל את החמץ. ייתכן ורק בנסיבות אלו ניתן לבטל חמץ; או כי לא מאפשרים או כי ביטול של חמץ שניתן לבערו אינו ביטול. הבבלי נוקט בעמדה שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לכל אדם, וזה מטלטל את כל המערכת של בדיקת חמץ וביעור חמץ. לדעת רש"י בדיקת חמץ משמרת את מעמדה כמי שמתמודדת עם איסור ב"י וב"י. ראשוני קטלוניה מבארים את שיטתו שמדאורייתא יש שני מסלולים: ביעור או ביטול; הדרבנן הוא לבחור דווקא במסלול של בדיקה וביעור [הקביעה שהבודק צריך שיבטל היא אמוראית]. לדעת התוספות, כיון שהבודק צריך שיבטל, ביטול הוא זה שמתמודד עם ב"י וב"י; הבדיקה היא תקנה דרבנן שמא יבוא לאכלו. מדברי הרמב"ם ברכות יא:טו עולה כיוון שלישי: כל אדם שניגש לבדוק חמץ מתייחס אליו בביטול ובעצם ביטל אותו, וכך שעצם התחלת הבדיקה מבטלת את החמץ ומונעת מהבודק לבער חמץ דאורייתא.
• נוסח דפוסים ראשונים ברמב"ם חמץ ומצה ב:ב הוא שביטול חמץ נועד עבור חמץ שאינו ידוע. הכסף משנה תהה על כך ומציין שמצא נוסח אחר ברמב"ם בו ביטול הוא עבור חמץ ידוע, וכך באמת נוסח עדי הנוסח בכתבי היד. בטעם הדבר, לנוסח הדפוסים הראשונים, עצם העובדה שאדם מקיים חמץ ידוע מגלה שהוא לא באמת מבטל אותה.