מראי מקומות

ד. "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר… על השוכר לבדוק".
ירושלמי פסחים ב:ב , "המשכיר בית לחבירו… רבי שמעון מטמא".
ראשונים על הסוגייה – רש"י, תוס', רבנו דוד ד"ה המשכיר בית לחבירו (דברי רבנו דוד כרוכים בהבנת גדרי ב"י וב"י; הנושא יובהר בלי נדר בסוגייה ה:).
איבעית הגמרא – תחילת תד"ה על;
מזוזה – ב"מ קא: המשנה השנייה ובגמרא שעליה עד "בגובתא דקניא"; ע"ז כ: במשנה (ברפרוף), ובגמרא שעליה כא. עד "חובת הדר הוא".
איזו הבנה באיבעיא משתקף מהשוואת מזוזה לבדיקת חמץ?
מסירת מפתח – רש"י ותוס'; רבנו דוד ד"ה אם עד שלא מסר לו מפתח; תשובות ופסקים לראב"ד סימן קטו
ב"ק נא: "א"ר יהושע בן לוי… וקני דמי".
ביטול – רש"י ד"ה חובת הדר; רבנו דוד עמ' יד, "ולענין הביטול… במקומו". מאירי ד"ה וכל שהבדיקה על השוכר; רבנו דוד עמ' סו ד"ה ונראה לומר שכך הוא דקדוק.

סיכום השיעור

נפתח בהצבת דרך לימוד האיבעיות שעומדת לנגד עינינו – 1. אני לא רואה בהן שאלות שעלו מהשטח אלא בירור מושגי שעורך ניתוח אנליטי לבדיקת חמץ באמצעות כלי ניתוח אנליטי – ההפרדה בין שוכר ובין משכיר. 2. היות והנשאל הוא רב נחמן בר יצחק, נבחן האם יש קשר בין הסבריו לבדיקה בליל י"ד לאיבעיות שהוא נשאל.
נפתח במבט לשלהי הסוגייה הקודמת, לדברי אביי 'אָמַר אַבָּיֵי הִילְכָּךְ הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָא לִפְתַּח בְּעִידָּנֵיהּ בְּאוּרְתָּא דִתְלֵיסַר דְּנַגְהֵי אַרְבֵּסַר דִּלְמָא מָשְׁכָא לֵיהּ שְׁמַעְתֵּיהּ וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִמִּצְוָה'. רבנו דוד מסביר את ה'הילכך' של אביי באופן הבא. הסוגייה סברה תחילה שזמן בדיקת חמץ הוא ביום י"ד בשעה שש, ושקלה להקדים מדין זריזים. לתפיסה זו, ליל י"ד אינו זמן בדיקת חמץ מבחינה מהותית אלא הקדמת הבדיקה באופן מעשי לפני זמנה המהותי. ממילא שאין לאסור על תלמיד חכמים בליל י"ד ללמד שיעור. ברם, משמעות הסברי רב נחמן בר יצחק, היא שליל י"ד נקבע כזמן בדיקת חמץ [הדברים אמורים לשיטת הרמב"ן ורבנו דוד שהסבר 'אור הנר' מסביר את עדיפות הבדיקה בלילה, וממילא עיקר הזמן הוא ליל י"ד], ולכן אביי מכריז שהיות וזמן הבדיקה הגיע, שת"ח צריך להימנע מלאחר את זמן הבדיקה.
לאור זאת, נעיין בחידוד תוכן האיבעיא שנשאל רנב"י. בעלי התוספות שמו לב לפער בין לשון האיבעיא בפי השואלים ובין הסבר האיבעיא בפי סתמא דגמרא. לדבריהם, הזכרת י"ד באיבעיא יוצרת אבחנה בין ליל י"ד ובין בוקר י"ד, אבחנה שהתאשרה באמצעות הפיצול בין שוכר ובין משכיר. ברם, הסבר האיבעיא בפי סתמא דגמרא מדגיש שהאבחנה היא בין בעל החמץ ובין מי שהמקום ברשותו. רבותינו הראשונים נחלקו איזה הסבר לאמץ.
רש"י ורבנו דוד אימצו הסבר שמאמץ את לשון ההסבר של הסוגייה, והם מציעים לקרוא את כל הסוגייה באופן הזה. האיבעיא היא האם חובת בדיקה הוטלה על בעל החמץ או על מי שהחמץ ברשותו. ניתן את דעתנו שייתכן וזה תלוי בטעם בדיקת חמץ. לתפיסת רש"י שהוא מתמודד עם ב"י וב"י יש לשאול מי עובר עליו, ויש סבירות שבעל החמץ. ממילא שנטיל עליו לבדוק. לעומת זאת, לשיטת תוספות שמטרת הבדיקה היא למנוע 'שמא יאכלנה', יש סבירות שנטיל את חובת הבדיקה על מי שהחמץ ברשותו. רבנו דוד מוסיף והולך שלא המשכיר ולא השוכר עוברים בב"י וב"י, כי עוברים על לאוים אלו רק אם החמץ הוא שלך וברשותך. לדבריו, כל איבעיית הגמרא היא במישור הדרבנן על מי הטילו את החובה, אף ששניהם לא עוברים על ב"י וב"י. לדבריו נאמר שהספק הוא בהגדרת עצם תקנת בדיקת חמץ. לזה נוסיף שלשון דברי רב נחמן בר יצחק 'בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם', מרמזת שחובת הבדיקה היא על מי שמצוי בבית. ואכן זה עולה בקנה אחד עם תשובת רנב"י שאם מסירת המפתח נעשתה קודם י"ד שעל השוכר לבדוק. כלומר, הכרעתו היא שחובת הבדיקה על מי שמצוי בנכס – השוכר [בתנאי שזה בליל י"ד].
תוספות אימצו את לשון האיבעיא, ופירשו לאורה את הסוגייה כולה. לדבריהם, האיבעיא מתמקדת באבחנה האנליטית בין ליל י"ד ובין י"ד בבוקר. בעלי האיבעיא התלבטו במקרה בו הבית הושכר בי"ד בבוקר, וספקם היה האם חובת הבדיקה שחלה על המשכיר ממשיכה לחול עליו, או האם הוא יכול להעביר אותה לשוכר. תשובת רנב"י שחובת הבדיקה חלה על השוכר רק אם המפתח נמסר לו לפני ליל י"ד היא הכרעה שהזמן הקובע הוא ליל י"ד, ואם חובת הבדיקה חלה באותה שעה על המשכיר, היא ממשיכה לחול עליו. בכך הוכרעה האיבעיא.
פרשני הסוגייה נתנו את דעתם לראייה ממזוזה המלמדת על הסבר האיבעיא, שכן היא מניחה מצע משותף למזוזה ובדיקת חמץ, מה שמונע בהכרח הסבר האיבעיא כבירור מקומי בהלכות בדיקת חמץ. לכן רבנו דוד הפקיע את ב"י וב"י מבית שכור, ובכך היטה את האיבעיא לשאלה כללית של הטלת אחריות בניהול הנכס על המשכיר או על השוכר. תשובת הגמרא שמזוזה חובת הדר מאפשרת הבחנה בין התחומים, והאיבעיא חוזרת להיות מקומית בהלכות בדיקת חמץ, האם הבדיקה היא חובת הדר או מוטלת על בעל החמץ. בעלי התוספות פירשו את הראיה ממזוזה באופן בו היא עוסקת בשאלה האם המשכיר יכול להעביר חובות הלכתיות שחלו עליו לשוכר. הנחת השאלה היתה שחובת מזוזה כבר חלה על המשכיר ועדיין היא עוברת לשוכר. תשובת הגמרא היא שחובת מזוזה לא חלה על המשכיר אם אף אחד לא דר בבית, וכך השאלה חוזרת למקורה.
נבקש להציע קריאה כפולה לסוגייה באמצעות ניתוח פילולוגי שלה שיבחין בין לשון האיבעיא עצמה ובין הסבר הסוגייה לאיבעיא. הגרעין האמוראי של הסוגייה היא האיבעיא ותשובת רנב"י; הסבר האיבעיא והראיה ממזוזה הן מלשון סתמא דגמרא. לכן נבקש תחילת לפרש את האיבעיא ללא החלקים הסתמיים. כאן נאמץ את טענת התוספות שלשון האיבעיא משקפת איבעיא שעוסק בזמן בדיקת חמץ. ברם בשונה מהתוספות שמיקדו את האיבעיא בשאלת יחסי משכיר ושוכר, נבקש למקד את האיבעיא סביב זמן בדיקת חמץ. נזכיר לעצמנו את הקשר לדברי רנב"י בסוגייה הקודמת, בעיקר כפי שהובנו על ידי אביי, שליל י"ד הוא זמן הבדיקה. שמא בעלי האיבעיא התלבטו מהו עיקר זמן בדיקת חמץ. אם היא בליל י"ד על המשכיר לבדוק, אך אם היא בי"ד בבוקר, על השוכר לבדוק. תשובת רנב"י תואמת את עמדתו בסוגייה הקודמת – אם הנכס ברשות המשכיר בליל י"ד עליו לבדוק, כי זמן הבדיקה הגיע. בכך רנב"י נקט עמדה בשאלה נוספת שהוא לא נשאל עליה – הוא קבע שחובת בדיקת חמץ חלה על שוכר. בעלי הסתמא, אחזו במסקנה זו, והציעו קריאה נוספת של האיבעיא המתמקדת בשוכר או משכיר. פרשנות זו הוסיפה לסוגייה ראיה מתחום יחסי שוכר ומשכיר – מזוזה. בכך יש בסוגייה שני ניתוחים אנליטיים לבדיקת חמץ שמתאפשרים באמצעות המקרה של שוכר ומשכיר: אבחנה בין ליל י"ד ובין י"ד בבוקר; אבחנה בין בעל החמץ ובין השולט בנכס. ההתמקדות במסירת מפתח מדגישה בעיקר את הגישה לחמץ – מי שהחמץ ברשותו בליל י"ד חייב בבדיקת חמץ.
בהטלת חובת הבדיקה על השוכר, רנב"י מיקד את בדיקת חמץ ברשות. בעז"ה נעסוק בב"י וב"י להלן ה:. בשלב ראשוני זה נאמר שדומה שפשטי המקראות מתמקדות בנכס וברשות של האדם. דרשת חכמים 'שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים', הסיטה את הדין מהרשות לאדם ולבעלות על חמץ. והנה באה תשובת רנב"י ביחס לבדיקת חמץ וטוען שהיא הסיטה את הדין חזרה לנכס – בדיקת חמץ אוסרת על הימצאות חמץ של ישראל ברשותו של אדם אף אם אינו בעל החמץ.
מסירת מפתח – רש"י מיקד את כל האיבעיא בשאלת האם בעל החמץ או בעל הרשות, והוא רואה במסירת מפתח העברת בעלות. רבנו דוד טוען שהיה קניין על השכירות, ומסירת מפתח היא בנוסף לקניין. עיקרה שלא די בבעלות על הנכס לחייב לבדוק אלא צריך להיות גם בעל גישה לחמץ. תוספות טוענים שאף ללא קנייו שכירות, העברת המפתח מעביר את האחריות לבדוק. ראב"ד בתמים דעים מסביר שמסירת המפתח מעבירה בעלות אף על החמץ. לדבריו, תשובת רנב"י ביטלה את האבחנה האנליטית בין בעל הנכס ובין בעל החמץ, הם אחד. ממילא שלדעתו הסוגייה לא מלמדת דבר כי היא מבטלת את האנליזה.