מראי מקומות

א. מקורות יסוד

• פסחים ד., "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק (האיבעיא השניה)… הימנוהו רבנן בדרבנן".

ב. היכולת לסמוך על חזקה לכתחילה

• מהי הסברה שצריך לשאול ולא להסתמך במצב זה על החזקה?
• ד: תד"ה לאו משום דחזקתו: מהי ההגדרה של 'לישייליה'? מהו ההסבר להצעת תוס' שמי שלא נאמן לעדות יפטור מהצורך לחפש את הבודק?
• רבנו דוד ד"ה ומדאמרי' דליתיה (עמ' טו).
• רי"ף לחולין ג: ברב אלפס, "והיכא דראה… וכן הלכה", ובבעל המאור ד"ה כתב הרי"ף וברמב"ן במלחמת השם.

ג. נאמנות פסולי עדות באיסורים

• נדון בשיעור כללי ע"י הרב תמיר, מפנה למקורות עיקריים לתועלת המצטפרים החדשים משיעור ד'.
• ד: תד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן
• א: ברי"ף – בעל המאור וראב"ד בכתוב שם
• להרחבה – רמב"ן חולין י: ד"ה עד אחד נאמן באיסורין; רבנו דוד פסחים ד: ד"ה הhמנוהו רבנן

ד. מקח טעות

•  ד: "איבעיא להו… בממוניה".
• מתי? תד"ה המשכיר, רבנו דוד ד"ה איבעיא (עמ' יז).

סיכום השיעור

• ניתן לפרש את הסוגיה כעוסקת בשאלה כללית שאינה נוגעת דווקא לבדיקת חמץ. הסוגיה עוסקת בשאלה כללית האם יש חזקה שיהודי שאינו חבר מקיים מצוות, והאם ניתן לסמוך על כך. דומה שקו פרשנות ברוח זו עולה מדברי ראשונים שאוחזים בשיטה הלכתית שלא ניתן לסמוך על חזקה כאשר ניתן לברר את הספק. הדיון נסוב סביב שיטת הרי"ף בחולין שניתן לסמוך על 'רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם' רק אם השוחט לא נמצא כאן ואין אפשרות לבדוק האם הוא מומחה. הרז"ה חולק על הרי"ף וסבר שאין חובה לברר. הרמב"ן אוחז בשיטת הרי"ף תוך שהוא מציב כלל שברוב שיש בו מיעוט מצוי, יש לבדוק לכתחילה ולא להסתמך על הרוב. אולם כאשר יש מיעוט שאינו מצוי, ניתן לסמוך לכתחילה על הרוב. אבחנה זו מתקשרת לשיטת רש"י חולין יב. בבדיקת טריפות, שבודקים רק את הריאה ולא את שאר י"ח טריפות. תורף ההסבר הוא שיש מיעוט מצוי של נקב בריאה ולכן בודקים אותו, אולם שאר טריפות הינן מיעוט שאינו מצוי ולכן ניתן לסמוך לכתחילה על הרוב שרוב בהמות אינן טריפות. מסבי הרב ז"ל שמעתי בהסבר הדבר שבמיעוט מצוי יש לידת ספק ולכן יש לשאול לכתחילה, אולם במיעוט שאיו נמצוי אין לידת ספק, ולכן לא מוטלת חובת בדיקה. הרמב"ן מביא ראיה לשיטת הרי"ף מסוגייתנו השואלת 'לישייליה'. משמעות הדבר שהוא ראה את סוגייתנו כבנין אב לשאלה כללית בהלכות רוב וחזקה. החובה לברר מעידה על כך שלא מתייחסים לרוב/ חזקה כוודאות אלא כהסתברות, ומכאן החובה לבדוק כדי לקבל תמונה ודאית ולא להסתפק בהסתברות.
• ברם לשיטת בעל המאור שאין חובה לברר כאשר יש רוב, יש להניח שהוא ככל הנראה את סוגייתנו כעומדת בפני עצמה, ושאלתה 'ולישיילה' היא רק בבדיקת חמץ. נוסיף לכך שאף לשיטת הרמב"ן יש לשאול למה המקום המפורש בו נקבע 'לישייליה' נשנה דווקא בבדיקת חמץ. נוסיף שיש בסוגייה הרבה קשיים – 1. אם יש חובה לשאול ולא להסתמך על החזקה, למה לא נאמר לו שיטרח ויבדוק? 2. מה צורך בהשוואה לחבר ומה טיבה? 3. בעיקר מה פשר הראיה שרנב"י הביא מברייתא העוסקת בנאמנות על בדיקת חמץ והטענה שהיא נסמכת על חזקה. נבקש להציע קריאה לסוגייה שמתמקדת בחידוד הבנת בדיקת חמץ, בדומה למה שעשינו באיבעיא הקודמת [ראה שיעור 5].
• הבסיס לקריאה שלנו היא דברי הראב"ד להלן י., 'דעיקר בדיקה על הספק נתקנה'. תורף טענתו היא שבדיקת חמץ לא כפופה לדיני ספקות כי היא עצמה נתקנה על הספק. הרי טרם הבדיקה, בעל הבית לא יודע אם יש חמץ ברשותו, ועדיין חכמים חייבו אותו לבדוק על הספק. לאור זאת נציע שסוגייתנו מבררת את גדרי תקנת בדיקת חמץ – על איזה ספק היא נתקנה. ברור לכל שהיא נתקנה על ספק בבית לא בדוק, האם יש בה חמץ. האם התקנה מתרחבת לכל ספק שהוא, או האם מצומצמת דווקא לבית לא בדוק?
• נבאר שיחתנו: אדם השוכר בית בי"ד ולא יודע אם המשכיר בדק אותו, הוא בעל ספק האם יש חמץ בבית. בדומה לכך, מי ש'פסול עדות' אומר לו שהבית נבדק, יש לשומע ספק האם להאמין לו. כלומר, סוגייתנו מתארת שני מקרים בהם יש ספק שאינו הספק של בית לא בדוק בליל י"ד אלא ספק האם הבית נבדק. השאלה המתבררת בסוגייה זו האם תהיה עליו חובה לבדוק מכוח תקנת בדיקת חמץ שמחייבת לבדוק בספק?
• אף כאן, כבאיבעיא הקודמת, הכלי המשמש את האיבעיא הוא הניתוח האנליטי המשתמש בשוכר ומשכיר, מה שמאפשר ליצור ספק שונה מהרגיל ביחס לבדיקת חמץ. המעבר ממשכיר לשוכר יוצר ספק האם הבית נבדק ולשאול האם התקנה מחייבת לבדוק בסוג ספק זה?
• ייתכן ושאלת הגמרא 'ולישייליה' טענה שפשוט אין אפשרות ליצור את האנליזה הזאת. ועדיין יש בה נקיטת עמדה עקרונית שביחס לבדיקת חמץ יש חובה לשאול. לשיטת בעל המאור נאמר שמא הוא יסביר שחובה זו נובעת מחובת בדיקת חמץ ואין להקיש ממנה לספקות אחרים. בכל מקרה, תשובת הגמרא 'דליתיה', מחיה את האיבעיא – אילו ספקות נכללו בחובת בדיקת חמץ?
• נפרש את תשובת רנב"י ברוח זו. גוף דבריו כלל את הבאת הברייתא, ויש להניח שלשון ההסבר הוא של עורכי הסוגייה. לכן נתמקד בהצעת הסבר כיצד ניתן להבא ראיה מהברייתא. נראה פשוט שרנב"י ידע שהברייתא עוסקת בנאמנות ולא בחזקה. ברם, כפי שכתבתי לעיל, נאמנותם של פסולי עדות מוטלת בספק, ולכן הקביעה שהם נאמנים משקפת עמדה שחובת בדיקת חמץ לא נתקנה על ספק האם בדקו בית. לכן ניתן אף להקיש מכאן שבספק האם המשכיר בדק, שתקנת הבדיקה לא חייבה לבדוק בספק בדוק, ולכן השוכר פטור מלבדוק ויכול לסמוך על החזקה.
• ייתכן אף שזה עומד ותלוי בשאלה שנדונה בסוגיות הקודמות, מתי עיקר זמן בדיקת חמץ. אם עיקר זמן בדיקת חמץ הוא י"ד שעה שישית, יש מקום לומר שתקנת בדיקת חמץ תחייב את השוכר ואת הושמע עדות פסולי עדות לבדוק, כי התקנה מתייחסת למועד העכשווי שהבית בחזקתו. ברם, עמדת רנ"בי היא שעיקר תקנת בדיקת חמץ היא לבדוק אור לי"ד, והתקנה לא התייחסה למי שבית בא בחזקתו בי"ד בבוקר. להסבר זה, תשובת רנב"י שהוא יכול לסמוך על החזקה מתפרשת בהקשר של בדיקת חמץ, שהיא תוקנה ללילה, וניתן לסמוך שבעל הבית בדק בשעת התקנה. דומה שזה גם הסבר ההשוואה לחבר. אני מבקש להציע שהסוגייה לא רק עוסקת בשאלה האם הכל חברים אצל בדיקת חמץ [ראה פירוש רבנו דוד], אלא ההשוואה נוגעת לעצם זמן הבדיקה. ממדובר במצבים דומים מבחינת זמן. יש טווח של זמן להפריש תרו"מ, הרי עיקר העניין הוא להפריש קודם שיאכלו. חבר הוא מי שמפריש מיד בתחילת הזמן, ולא דוחה להמשך. באופן דומה, יש טווח זמן לבדיקת חמץ, מליל י"ד עד י"ד שעה שישית. ההשוואה של הסוגייה היא שעיקר זמן תקנת בדיקת חמץ הוא ליל י"ד, ולכן יש חזקה שאנשים [אף שאינן חברים] בודקים בליל י"ד.
• הסוגייה עצמה מסבירה את ראיית רנב"י שהוא טען שנאמנות פסולי העדות נשענה על חזקה, והיא דוחה זאת בטענה פשוטה שזה לא מה שכתוב. בעלי התוספות ניסו להבין את עצם ההו"א, ומציעים בהסבר ראשון שמדובר במקרה שבעל הבית אינו לפנינו אך הוא נמצא במרחק שניתן להגיע אליו. טענת הסוגייה היא שפסולי עדות נאמנים לומר שהוא בדק והם פוטרים אותנו מלשאול את בעל הבית שאינו כאן, ואין חובה לבדוק את הבית מכוח החזקה. נבאר את יסוד הדברים. בדין החובה לשאול ניצן להציע שני הסברים: 1. אין כלל ספק במקום שניתן לברר, מדובר באי ידיעה. במצב כזה בעצם אין מקום כלל להסתמך על החזקה 2. יש ספק וממילא יש חזקה, אלא שלתחילה יש חובה לבדוק ולא להסתמך על ההסתברות של החזקה. נראה שלדעת התוספות שני הדינים קיימים. כאשר בעל הבית נמצא לפנינו אין כלל ספק, ברם כאשר הוא לא כאן אלא בעיר, ניתן לומר שספק יש אך חובת השאלה מתחייבת כי חזקה אינה ודאית. לדעת התוספות, נאמנות פסולי עדות אינה שהבית בדוק אלא היא מסלקת את החובה לא לסימן על החזקה. עדותם מאפשרת לנו לסמוך על החזקה, ומכוחה אין חובה לבדוק את הבית.
• סוף דבר, הסוגייה מציעה שהברייתא עוסקת במקרה בו ידוע שהבית לא נבדק על ידי בעל הבית. רוב הראשונים אוחזים שהם טוענים שהם עצמם בדקו, ודין הברייתא הוא סומכים עליהם שהם בדקו. הראב"ד חולק וסובר שהם ידועים לבדוק, והסוגייה עוסקת שהם מעידים שאחר בדק. נבאר את טענת הסוגייה שבדיקת חמץ דרבנן ולכן הם נאמנים, כסיכום נאה של מה שלמדנו שהסוגייה עוסקת בגדרי תקנת בדיקת חמץ, ותקנה זו היא ביחס לבית בדוק אך לא ביחס לספקיות אחרים, והיא לא חייבה לבדוק בספקות האם הבדיקה נעשתה כהוגן.
• מקח טעות – דומה שמקח טעות הוא ביחס לזהות הנכס, וזה תואם את טענתנו בשיעור הקודם שבדיקת חמץ הא ביחס חמעמד הנכס כנקי מחמץ.
• שרשור האיבעיא הזאת לקודמיה מספר את הסיפור הבא – עיקר זמן בדיקת חמץ הוא ליל י"ד; לכן החובה מוטלת על מי שבנכס בליל י"ד; יש חזקה שמי שהיה בנכס בדק בליל י"ד. ועדיין, אם מתברר שהבית לא נבדק בליל י"ד, הבדיקה ביום י"ד מוטלת ישירות על מי שאחראי על הנכס, אוין כאן טעות כי ניחא ליה לאיניש לקיים מצווה.