מראי מקומות

א. ב"י וב"י בי"ד בניסן

• רמב"ם חמץ ומצה ג:ח ובהשגת הראב"ד [מגיד משנה]; רמב"ם סנהדרין יט:ד
• ד. רש"י ד"ה בין לר' מאיר בין לרבי יהודה.
• רבנו דוד ה., עמ' כא, 'ומיהו לר' יהודה…'

ב.  איסור אכילת חמץ בי"ד בניסן

• מחלוקת ר"י ור"ש – כח. המשנה, ובגמרא שעליה עד "כתיב בהאי וכתיב בהאי"; כח: תד"ה רבי שמעון אומר; רבנו דוד ד"ה ר' שמעון אומר.
• רמב"ם בספר המצוות ל"ת קצט ובהשגת הרמב"ן.
• רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ח ובהשגת הראב"ד.

סיכום השיעור

חזרה על השיעור הקודם

התורה אומרת "תשביתו ביום הראשון", אך הלכה למעשה מבערים בי"ד. הסתירה נובעת מכך שביעור חמץ צריך להיעשות כשהחמץ כבר אסור, אך אז כבר מאוחר מדי – זהו "מילכוד 22" הלכתי.

שתי גישות מרכזיות בראשונים

גישת התוספות: אוסרים חמץ בי"ד מחצות כדי לאפשר את ביעורו. זמן תשביתו הוא אחרי חצות, כשהחמץ כבר אסור. הקדימו את האיסור לי"ד כדי שיהיה אפשר לבערו.

גישת הרמב"ם: מצוות ביעור חמץ היא לפני זמן איסורו – בי"ד לפני חצות. הביעור אפשרי כי כל יום י"ד הוא יחידת זמן אחת, ומכיוון שבחציו השני החמץ ייאסר, כבר בחציו הראשון יש משמעות לביעורו.

בל יראה ובל ימצא – מתי מתחיל?

הפסוק אומר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". בפשטות מתחיל מליל ט"ו. אך הירושלמי מביא שלרבי יהודה יש עשה ולא תעשה על אכילה וביעור כבר מי"ד בחצות, כי "עליו" בפסוק מתייחס לקרבן פסח שנשחט בי"ד.

רש"י כותב במפורש שאין איסור בל יראה מן התורה אלא משש שעות, בהתבסס על "לא תשחט על חמץ". רבנו דוד מקשה – הרי כתוב "שבעת ימים", שמתחיל בט"ו!

שיטת הרמב"ם המורכבת

בהלכות חמץ ומצה ג, ח: הרמב"ם כותב שמי שלא ביטל ומצא חמץ משש שעות ומעלה "הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא". הראב"ד תמה – "אולי סובר המחבר שעובר משש שעות… ואינו כן, דשבעת ימים כתיב!"

ניסיון המגיד משנה להסביר: הכוונה שיעבור כשיגיע פסח (ט"ו), לא מיד בחצות. אך הקושי – אם עדיין יכול לבער, למה כתוב שכבר עבר?

הצעת הרב רבינוביץ (יד פשוטה): יש איסור בל יראה מי"ד בחצות, אך אין מלקות אלא מט"ו. מקור השיטה בירושלמי לדעת רבי יהודה.

המודל התיאורטי של הרמב"ם

לפי הרמב"ם, י"ד בחצות מתחיל "חג הפסח" עם שחיטת הקרבן ("לא תשחט על חמץ"). משעה זו נכנסים לתוקף איסורי חג המצות – איסור אכילה ובל יראה. אך עיקר "שבעת הימים" נשאר מט"ו, ולכן מלקות וכרת רק מט"ו.

מודל זה מקביל לשיטת רבי יהודה באיסור אכילה: "חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו, תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת". הזמן האמיתי הוא ט"ו ("תוך זמנו"), אך האיסור מתחיל קודם ("לפני זמנו").

עדויות נוסח ומהדורות

דיון מפורט בחילופי נוסח ברמב"ם – בהלכות סנהדרין כתוב "המקיים חמץ בפסח", כשבכתבי היד מופיע "בפסח" ובדפוסים חסר. השאלה אם מלקים כבר בי"ד או רק מט"ו.

הרמב"ם בספר המצוות מדגיש שבגמרא ד' ע"ב כתוב "דאורייתא", למרות שבחלק מכתבי היד חסר, כי חשוב לו לקבוע שאיסור אכילת חמץ מחצות הוא מן התורה.

סיכום השיטה

הרמב"ם רואה בי"ד בחצות כתחילת החג במובן מסוים – איסורי החמץ נכנסים לתוקף. זו לא רק הקדמה טכנית אלא הרחבה של גבולות החג. עם זאת, עיקר "שבעת הימים" נשאר מט"ו, ולכן המלקות והכרת רק אז.