מראי מקומות

א. גזירה דרבה

• נפתח את השיעור בהשלמת העיון בגזירה דרבה, יש מקורות במטלה קודמת.

ב. תקנת ריב"ז 

• האמור במשנה; בבלי ר"ה כט:, "משחרב… בי דינא דאקראי".
• מומלץ ללמוד את המשך הסוגייה עד המשנה הבאה – מה השאלה שעומדת בשורש הדיון האם בזמן בי"ד או בפני בי"ד? מה פשט הברייתות המובאות וכיצד הגמרא מפרשת אותן?
• מקורות שדנים האם ירושלים שייכת למקדש או למדינה מקרינים על פרשנות המשנה והסוגייה ולכן נעיין תחילה בהם.
• ר"ה כט: רש"י ד"ה אבל לא במדינה (סוכה מא. רש"י ד"ה במדינה).
• רמב"ם בפירוש המשנה סוכה פ"ג מ"י; ר"ה פ"ד מ"א; שקלים פ"א מ"ג; מעשר שני פ"ג מ"ד.
• רמב"ם שופר ב:ח-ט ובהשגת הראב"ד; לולב ז:יג.
• כט: תחילת תד"ה אבל לא במדינה; דרשת הרמב"ן לר"ה, "עוד שנינו… עריהם"; חידושי הריטב"א לר"ה כט: ד"ה יום טוב.
• סכם לעצמך – יסוד המחלוקת של הראשונים; מהם השלבים השונים של התקנה לדעות השונות?
• הגדרת בי"ד שתוקעים בפניו – רש"י כט: ד"ה אלא ביבנה; ל. ד"ה ובר"ה לא היו תוקעין; רי"ף, ח. ברב אלפס, וברז"ה ורמב"ן במלחמת השם (הדברים מסוכמים בר"ן); דרשת הרמב"ן לר"ה, ד"ה ומחלוקת רבי אלעזר; רמב"ם הלכות שופר פ"ב ה"ט.

ג. להרחבה:

• על ניסיונו של רע"י שלזינגר לתקוע בר"ה שחל בשבת, ניתן לקראו סיכום קצר בספרו של הרב ש"י זוין, המועדים בהלכה, פרק רביעי, ובהרחבה בספרו של
  הרי"מ טיקוצ'ינסקי, עיר הקדש והמקדש, חלק ג', עמ' רפג-רצא.
• ע' פליישר פרסם פיוט א"י על מנהגי התקיעה בר"ה שחל בשבת בתרביץ נד, עמ' 66-61.
• תוספתא כפשוטה לר"ה עמ' 1047-1048.

תקציר השיעור

א. גזירה דרבה

• מקורות תנאיים מתארים את המפגש בין שבת לר"ה כ'דחייה', דהיינו הימים לא מתמזגים אלא ר"ה תובע לתקוע והלכות שבת מונעות את קיום המצווה משום שתקיעת שופר אסורה בשבת. כיוון שונה לחלוטין יש בדרשת רבי לוי ורב כהנא 'זכרון תרועה'; לדבריהם התורה לא ציוותה לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת. זה דומה לדין שלא מניחים תפילין בשבת משום ששבת היא אות ותפילין הן אות, שעיקרה שביום השבת אין צורך בתוכן של התפילין. בספרות המחשבה הוצעו מספר כיווני הסבר לדרשת 'זכרון תרועה'. יש שהסבירו שבשבת הדין נחלש ולכן אין צורך בתקיעת שופר כדי להמתיק אותו; יש שהסבירו ששביתת השבת דומה בתוכנה לתוכן השופר, והיא מהווה מעין תחליף לשופר.
• הבבלי כט: ממאן לקבל עמדה זו ומקשה עליה שתי קושיות: 1. מה יסוד ההבחנה בין מקדש ובין מדינה [בשיעור שעבר ראינו את הסבר הירושלמי: עיקר המצווה במקדש או מפאת ספיקא דיומא]; 2. תקיעת שופר היא חכמה ולא מלאכה. רבא מסביר שאי התקיעה היא על רקע גזירה דרבה, משום שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, וגזרו שלא לתקוע שמא ילך לבקי ללמוד ממנו לתקוע. בכך רבא קישר את הטעם לאיסור מלאכה בשבת, וטלטול הוא אחד ההבדלים הבולטים בין שבת ליו"ט. בכך גם תורצו השאלות: גזירה דרבה היא ההסבר מדוע נאסר לתקוע בגבולין, והוא אף מנהיר את התקיעה במקדש. לדעת רש"י והרמב"ן תוקעים במקדש כי אין שבות במקדש, ולדעת הרמב"ם לא גזרו במקום בו יש בית דין שמזהירים את העם לשלא לטלטל. נעיר כמה הערות על גזירה דרבה.
• 'הכל חייבין בתקיעת שופר' הוא ציטוט מברייתא בתוספתא ר"ה ב:ה [מקבילה בבבלי ר"ה כט.], ומסתבר שרבה מצטט את הברייתא, ועיקר דבריו הוא התוספת 'ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר'. עיקר ההערה היא שתקיעת שופר היא חובת יחיד, והצליל המשתמע מדבריו הוא שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע בעצמו. כך גם נשמע מהתיאור בגמרא ל, א שביבנה כל המתפללים תקעו עם סיום התפילה. ההסבר הלמדני לכך הוא שמשתקפת כאן שיטה שחובת שופר היא תקיעה, וממילא שלא שייך שאדם יוציא את חבירו ידי חובה [הדברים מבוארים בתשובת הרמב"ם סימן קמב (מה' בלאו) שהוכיח מכך שבעל התוקע מוציא אחרים ידי חובה שהמצווה היא שמיעה]. ובאמת הרמב"ם האוחז שבעל התוקע מוציא ידי חובה את השומעים התאים לכך את ניסוח גזירה דרבה בהלכות שופר ב:ו: 'גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכו למי שיתקע לו…', הרמב"ם המיר את 'וילך אצל הבקי ללמוד', ב'ויוליכנו למי שיתקע לו'.
• גזירה דרבה נאמרה במקום בו יש חובת יחיד, ומכאן החשש לטלטול בשבת. הדברים אמורים גם ביחס ללולב שהיא חובת יחיד ובולט בסוגיות בסוכה מא-מג נושא הטלטול בשבת והקושי לקיים מצות לולב בשבת בגלל הדרישה ההלכתית ב'לכם' [ברור מהדיון שלא היה עירוב עירוני באותה תקופה], וכן מגילה היא קריאה בכתבי הקודש שהיא חובת יחיד [בשונה משאר הקריאות בכתבי הקודש שהן חובת ציבור]. עמד על כך הגר"א במעשה רב שהסביר שאין גזירה דרבה על קריאה במגילות שיר השירים וקהלת בשבת חול המועד סוכות ופסח, כי הקריאה במגילות אלו היא חובת הציבור, וגזירה דרבה נאמרה רק על חובת יחיד.
• הטעם 'שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים' מצוי לבדו [בלי החלק הראשון 'הכל חייבין…'] בביצה יח. בהסבר למה נאסר להטביל כלים בשבת, וכן בפסחים סט. כהסבר למה לא מזים על טמא בשבת. המשפט נאמר בפני עצמו באותן סוגיות, ובסוגייה בביצה אביי מקשה על רבה ודן איתו ישירות בטענה על גזירה שמא יעבירנו, נתון שמעלה את הסבירות ששם מקור הדברים. לכן מסתברת סברת ר"ח אלבק ששני חלקי המשפט ב'גזירה דרבה' בסוגייתנו חוברו יחד על ידי רבא ממקורות שונים. בזיקה לברייתת 'הכל חייבין', רבה העיר 'ואין הכל בקיאין'; רבא חיבר לזה את דברי רבה בסוגיית ביצה 'גזירה שמא יעבירנו', וכך נוצרה גזירה דרבה – הטעם שלא תוקעים בשופר הוא משום החשש שיחידים שיתקשו לקיים את חובת היחיד שלהם לתוקע בשופר מסתכנים שיטלטלו את השופר ברשות הרבים. נוסיף שמבין שלושת המצוות שופר, לולב ומגילה, שנושא הטלטול מצוי עמוק בדיוני התנאים ביחס ללולב, ולכן מסתבר שגזירה דרבה נוסחה ביחס ללולב, ומשם הועברה אף לשופר ולמגילה. בכל שלושת המצוות האלו הבבלי הכיר נימוק אחר: בשופר – 'זכרון תרועה'; לולב – בסוכה מג מובאת ברייתא עם דרשת 'היום הראשון'; מגילה – טעם רב יוסף שעיניהם של עניים נשואה למקרא מגילה. משמעות הדבר, שהבבלי בחר בגזירה דרבה כנימוק מועדף. תפיסת הבבלי היא ששבת לא מתמזגת עם ראש השנה וההסבר היחיד לאי התקיעה יכול להיות על רקע מלאכה. ייתכן שמקורות א"י הקדומים סברו שאיסור התקיעה הוא מן התורה, והמעבר מההסבר שלהם לגזירה דרבה הוא על רקע התפתחות בהלכות שבת שהגדירה את גדרי המלאכות וקבעה שתקיעת שופר אינה מלאכה. מכאן הצורך לקשר את אי התקיעה למלאכה שאסורה בשבת ולא ביו"ט, והדרך לכך נמצאה בגזירה אטו טלטול שהוא הוא אחד המלאכות שמבחינות בין שבת ובין יו"ט.
• ברם, לא יצאנו עדיין ידי חובת הסבר הדברים. הגמרא בסוכה מג.שואלת מדוע גזירה דרבה לא אסרה נטילת לולב ביו"ט ראשוןם בסוכות כמפורש במשנה סוכה מב:. הסוגייה מסבירה שהיות וחובת הנטילה ביו"ט ראשון היא דאורייתא, שלכן נוטלים על אף החשש. הסוגייה ממשיכה ומסבירה שבבבל לא נוטלים אף ביו"ט ראשון משום ספיקא דיומא. תורף הדברים ש'גזירה דרבה' לא מבטל מצוות דאורייתא; יש להעמיד מולו גורמים נוספים, כמו בכל 'ניהול סיכונים'. מקיימים מצווה דאורייתא גם במחיר סיכון טלטול בשבת; החשש מפגיעה בכבוד בשבת גובר על מצווה דרבנן [תקנת ריב"ז] או כאשר יש ספק האם יש מצווה דאורייתא [ספיקא דיומא]. שאלה מתבקשת אפוא היא מדוע לא תוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת, הרי מצות התקיעה דאורייתא, ודומה ללולב ביו"ט ראשון. הקו שנקטו בו ראשונים היה לשלב את ההסברים שלמדנו בסוגיית הירושלמי בשיטת הדרשה של בני א"י 'זכרון תרועה'. הראב"ד כותב שעיקר מצות התקיעה היא במקדש; הרמב"ן אוחז שזה משום ספיקא דיומא. משמעות דבריהם שגזירה דרבה לבדה אינה הסיבה שלא תוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת בגבולין. 'גזירה דרבה' הניחה את הבסיס לכך שיש לבחון האם לתקוע בשבת, שהרי לו תקיעת שופר היתה מותרת בשבת, ברור שיש לתקוע. ברם, עצם הגזירה עצמה עדיין לא אוסרת לתקוע בשבת. שמא יש לפרש את הגמרא בר"ה כט: לא שדרשת 'זכרון תרועה' נדחתה כליל, אלא ש'גזירה דרבה' מסבירה מדוע יש בה צורך, והיא מתפרשת כאסמכתא. כך שעומק הסיבה שלא תוקעים בשבת הינו או משום שר"ה שחל בשבת הוא 'זכרון תרועה'; או משום שעיקר חובת התקיעה היא במקדש [ראב"ד]; או מפאת ספיקא דיומא.
• נעיר ביחס לספיקא דיומא, ש'בכסה ליום חגנו', שאף שר"ה הוא יום אחד, אולם היום השני של ר"ה הוא מובנה בחג שחל בר"ח בזמן שמקדשים את החודש על פי הראיה [להסבר מפורט לחץ כאן]. משמעות הדבר שאי התקיעה ביו"ט ראשון של ר"ה נושא בתוכו שיש יום נוסף; שמא ביטול התקיעה ביום הראשון מסתמך על כך שנתקע ביום השני [הסבר מעין זה יש בתוספות סוכה מג: למה לא קבעו בלוח על פי החשבון שר"ה לא יחול בשבת (כמו בהושענא רבא), והתוספות מבארים כי תוקעים ביום השני].

ב. תקנת ריב"ז

• שני מוקדים אפשריים לתקנת ריב"ז – שופר ויבנה. ניתן לומר שריב"ז דאג להמשכיות של תקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת, שכן לאחר החורבן, כבר אין מקום בו תוקעים בשופר בשבת. ברם, מהעדר הנימוק של 'זכר למקדש' [שמופיע במשנה הסמוכה של לולב], ומהדיון על מעמד מיוחד של יבנה, נראה יותר שמוקד התקנה הוא מעמד יבנה כבי"ד גדול. הרמב"ם אימץ כיוון הסבר זה, ונבאר את יסוד המחלוקת בינו ובין רש"י והרמב"ן בביאור הסוגייה.
• שיטת רש"י והרמב"ן היא שירושלים כלולה במדינה, ורק במקדש עצמו תקעו בשופר בר"ה שחל בשבת, משום שאין שבות במקדש, והרמב"ן מוסיף שזה אף משום שבמקדש תקעו בחצוצרות על הקרבן, ותקיעה זו דוחה שבת משום שהיא עבודה. הרמב"ם סבור שירושלים כלולה במקדש ותקעו בשבת בכל ירושלים, והוא אף מסביר אחרת את יסוד הדין: לא גזרו במקום בו יש בי"ד משום שבי"ד  מזהירים את העם, וירושלים כולה נחשבת מקום מושבו של בי"ד הגדול.
• הרמב"ם כנראה ביסס את שיטתו על ירושלים על המשך המשנה, 'ועוד זאת היתה ירושלים…, רש"י כותב שפסקה זו מכוונת כלפי זמן המקדש, והרמב"ן מבאר שבירושלים עצמה לא תקעו בזמן המקדש משום שיכלו לעלות להר הבית לשמוע תקיעת שופר, אך במקום של 'רואה וסמוך' תקעו אף בזמן הבית. הריטב"א מבאר שמשפט זה מוסב על זמן הביניים לאחר גלות הסנהדרין מהרב הבית לירושלים. הראב"ד מבאר שמדובר על מעמד ירושלים לאחר החורבן.
• ומכאן נשוב לתקנת ריב"ז – לשיטת הרמב"ם, ריב"ז לא תיקן שום דבר ביחס לתקיעת שופר, הדין המאוחר מגלה על יסוד הדין עוד בזמן הבית. תקנת ריב"ז מגלה שתוקעים במקום בו נמצא בי"ד הגדול, עיקר תקנת ריב"ז היתה להכריז שיבנה הוא בי"ד הגדול [אף שהוא מחוץ למקום השראת הכינה בירושלים]. לרש"י ורמב"ן, ריב"ז תיקן תקנה שמחדשת בהלכות שופר שניתן לתקוע לא רק במקדש אלא במקום בי"ד.
• ראשונים מעידים שהרי"ף תקע בבית דינו בשבת, וסבר שהלכה כחכמים שניתן לתקוע בכל בי"ד קבוע לעירו שאין חשש שהדיינים יטלטלו בשבת, ואף אם אינם סמוכים. רוב הראשונים סבורים שזקוקים לסמוכים, ואילו הרמב"ם מגביל רק לבי"ד הגדול שמקדשים בו את החודש. בהסבר שיטתו ייתכן שבי"ד שמקדש את החודש הוא בי"ד מרכזי לאומה, או משום שבי"ד הגדול תפקידו ללמד את העם תורה [אם כי קשה להבין למה רק הם יכולים להזהיר את העם].