מראי מקומות

א. פתיחה

בשיעור נשלים את לימוד סוגיית המלוה את חבירו בעדים, ומשם נסתעף לעיון משותף ביסוד שלא ניתן לטעון פרוע כנגד שטר. אני מצרף דברים של גדולי האחרונים בנדון – רבי עקיבא איגר, קצות החושן, אור שמח, גר"ח וגרי"ד.

ב. דיוני האחרונים

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא סימן קלז

והחזקה דשטרך בידי הוי כמו הוכחה ואנן סהדי, והוי כמו כת עדות,

שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף לא

טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר, ואבד, והוא אומר: פרעתי, או: איני חייב לך כלום, ונשבע, ואח"כ באו עידי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים, הרי זה משלם אחר השבועה שישבע המלוה, ואינו חשוד, שהרי לא העידו שלא פרע, ולא טען הנתבע להד"מ

קצות החושן חושן משפט סימן פז ס"ק כח

כח) ואינו חשוד. וקשה דהא קי"ל סוקלין ושורפין על החזקות וכיון דחזקה דשטרא בידי מה בעי ע"כ חזקה טובה היא דמהני לאפקועי ממונא, למה לא יועיל לעשותו חשוד בשבועתו שנשבע שפרע וחזקה ודאי דלא פרע. וצריך לומר דשבועה שאני דעל דעתו הוא נשבע

אור שמח הלכות עדות פרק כב

האחרונים נסתפקו בתרי ותרי ורוב, אם אמרינן אוקי תרי להדי תרי, ואוקי על רובא, או דילמא לא שנא. וראיתי בשו"ת רעק"א סימן קל"ז כתב להוכיח מהא דחזינן דע"י רוב אין מוציאין ממון, ועל ידי חזקה דשטרא בידי מאי בעי מוציאין ממון, הרי דחזקה זו אלימא מרובא, ואפ"ה כתבו הפוסקים דבתרי להדי תרי נגד השטר אם נפרע לא מפקינן ממונא מחזקתו, כמש"כ הש"ך סימן ע"א (סק"ב) בשם תשובת רשב"א, וא"כ כש"כ דלא אזלינן בתר רובא היכי דאיכא תרי ותרי. אמנם לענ"ד נראה דחזקה זו דשטרא בידי מה בעי אינו בגדר חזקה המבררת, שנאמר שהוא ראיה דלא פרעו, דבאמת שטר לפרעון עומד, ולכך כי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך חייב לשבע (שבועות מ"א ע"א), אף ע"ג דחזקה זו מסייעתו.

וגדולה מזו מצאנו (בחו"מ) בסימן פ"ז (סע' ל"א) שאם טען שיש לו חוב בשטר ואבד, והוא טוען שפרע, ונשבע, ואח"ז באו עדים, או שהוציא השטר, אינו חשוד, דאימור פרע, ואף ע"ג דאיכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי, וע"כ דאע"ג דלא מהני לפסול ישראל כשר מועיל להוציא ממון מחזקתו, וטעמא מאי, ע"כ דהך חזקה אינו בירור על הדבר שלא נפרע, רק הענין, דמה יעשה אדם להיות נותן מעותיו, ויביא עדים שלא זזה ידם מתוך ידו, האם יתכן זה, ונמצא לא ילוה שום אדם, ויהיה המשא ומתן בעולם בטל, ע"כ כן הוא כשיבוא עם השטר יגבה בחייו ובמותו בהכחשה אפילו, והוי כאילו הימניה מעיקרא, כ"ז שיבוא עם השטר יגבה חובו, ומצאנו ענין הימניה אף נגד כמה עדים, ובשליש מצאנו אף באיסורים, דאם אומר לגירושין נאמן (גיטין ס"ד ע"א) יעו"ש, וזה ענין נאמנות, שעל דעת זה כתב לו השטר שאם יוציא השטר לא יהיה נאמן לומר שנפרע השטר, ולכן אם נשבע שפרע לא נפסל, דאין אדם נפסל ע"פ עצמו, ולא ע"פ מה שהאמין לו בעצמו, ולכך אם יש תרי עדים דאמרי פרעו, אע"ג דתרי אמרי דלא פרעו, בכ"ז אדעתא דיבואו עדים ויאמרו לו שפרע אדעתא דא לא ניתן השטר ביד אדם, להאמינו נגד היכי דאיכא הכחשה מעדים, שנאמנין אף להוציא ממון, ואין זה הנאמנות להאמין במקום שיכחישו כתות עדים זה עם זה נוגע לגוף האשראי והמשא ומתן, אשר נאמר שבלעדו אי אפשר להתעסק, ועל דעת זה האופן אם יקרה בהזדמן לא ניתן השטר, כן נראה לי: