במוצאי מנוחה תשפ"ה

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך

להקלטה של השיחה לחץ כאן

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך

שיחה לפני סליחות ראשונות תשפ"ה

לְךָ ד' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. מַה־נִּתְאוֹנֵן וּמַה־נֹּאמַר. מַה־נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק:

נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ. כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים:

לֹא־בְחֶסֶד וְלֹא־בְמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ.

כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ:

 

מַה־נִּתְאוֹנֵן וּמַה־נֹּאמַר. מַה־נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק:

רבים משתפים בקושי שהם חווים להתפלל השנה בימים נוראים. בעלי תפילה ותיקים משתפים בכנות בחרדה מהרגע בו יעמדו לפני התיבה בעיצומו של יום הדין, שואלים כיצד יאמרו את המלים הנוראות של ונתנה תוקף, 'מי ימות שלא בקצו', שעה שהן מוחשיות כל כך.

בשנים קודמות לא חשנו את הקושי הזה מהסיבה הפשוטה שחשנו בטוחים מהאמירה הנוקבת והפשוטה של התפילות. יכולנו לומר 'מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו', כי לא חשנו שמתכוונים אלינו. ונתנה תוקף מבטא חרדה ממוות שלא בקצו, תוך שהוא מפרט באופן מצמרר דרכים שונות למות שלא בקצו – חרב, חיה, מים , אש, רעב, צמא. העולם המודרני, על הרפואה המתקדמת שלו ומערכות ביטוחים שמעניקות ביטחון כלכלי לימי הזקנה, ייצבה את השבריריות של החיים. בליל ראש השנה תשע"ו ביטאתי בשיחה שעיקר החרדה שלנו היא איך יראה מוות בקצו. באותה שיחה אף הצעתי נוסח חדש לונתנה תוקף שיכלול תיאור של מכלול החרדות ממחלות זקנה.

המרחק הזה, בין פיוט שמתאר חרדה ממוות שלא בקצו ובין חברה שחרדה מסוגי מוות בקצו,  הגן עלינו; הוא זה שאפשר לנו לומר את המלים, כי לא התכוונו אליהם באמת, לא חשנו שהם מתארים אותנו.

והנה אנחנו עומדים בשנה בה נקטפו הרבה חיים צעירים והלב מלא חרדה ואימה. שנה שבה יש צעירים שנהרגו בכל מיני המיתות המשונות שמתוארות בונתנה תוקף. לכן קשה לנו לומר את התפילה הזאת.

זה עתה סיימנו לקרוא את פרשיות התוכחה של ספר דברים. מתוך הביטחון שלנו במדינה ובצה"ל, חשנו שהם מתארים תקופות אחרות בהיסטוריה היהודית, מהעבר הרחוק והלא רחוק; חשנו מוגנים מהקללות, חשבנו שרק הברכות מתקיימות בנו. בשמחת תורה מדינת ישראל נעלמה לכמה שעות; השנה לראשונה הצטמררתי כשחשתי שחלק מהקללות מתארות אותנו ממש:

יִתֶּנְךָ֨ י"י֥ ׀ נִגָּף֮ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֒יךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו – צפות מול העיניים המנוסה של אלפים ממסיבת הנובה מהאויבים שטובחים בהם;

בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כׇּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃ – המחשבות רצות לאחים ואחיות במנהרות בעזה, ואין לאל ידינו להציל אותם ועיננו כלות אליהם;

קראנו הבוקר את התיאור של חבל ארץ שנחרב:

וְ֠רָא֠וּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה י״י֖ בָּֽהּ׃

(כב) גׇּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כׇל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כׇּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבֹיִ֔ים אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ י״י֔ בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃

והלב חושב על חורבן עוטף עזה, על יישובי צפון נטושים, ואף אנחנו שואלים

(כג) וְאָֽמְרוּ֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה י״י֛ כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃

הקושי אינו להתפלל; מה שקשה זה המצב.

כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ:

התאמת מילות התפילה למצב הקיומי שלנו פותחת לנו פתח לכנות.

נבוא לתפילה עם הקושי, עם השאלות, אני לא באמת יודע מה יקרה הבית הכנסת כשנתפלל; לא צריך לדעת מה יקרה – יכול היות שנהיה כמו בשנים קודמות ויכול להיות שהדמעות יזלגו מהעיניים שלנו.

דווקא בעת הזאת אנחנו זקוקים לתפילה כנה שפורצת ממעמקי הלב.

ממעמקים קראתיך ד'

בטוחני שכשנעמוד כנים לפני רבונו של עולם, הוא יאזין לזעקתנו

זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה.

קרוב ד' לקוראיו לכל אשר יקראוהו באמת

נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ. כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים:

שעה זו, שעה של סליחות היא שעה של תשובה – של תיקון. התשובה נותנת תקווה. היא אומרת לנו שאפשר לשנות והיא תובעת מאיתנו לשנות. ביטאתי את הקושי והכאב, אני מבקש שלא תיפול רוחנו, שניכנס לימים הנוראים גם עם תקווה. ואכן במהלך שנה קשה זאת ראינו מתוך המעמקים, כשהגענו לדיוטה התחתונה, איך רוח גבורה והקרבה לבשה את טובי בנינו ובנותינו, איך עם ישראל קם כעוף החול, עם ישראל חי.

השעה הזאת היא שעה של תשובה, עלינו לחדד ולהגדיר מה אנחנו מבקשים לתקן.

הפרשה מסיימת את תיאור החורבן

הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַי"י֖ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

תמצית מה שלמדתי מסבא על עמידה מול הרוע מצויה בפסוק הזה.

אין לנו עסק בנסתרות; טוב להתמקד בנגלות, ובעיקר ב'לעשות' – הדרך ארוכה ועוד נדרש מאיתנו הרבה. הבה נקבל על עצמנו בעת הזאת להמשיך לקחת עלינו אחריות לתקן.

חז"ל אומרים שבפסוק הזה נולדה הערבות ההדדית. למה דווקא עם מעבר הירדן?

במדבר כולם היו שווים ודומים – כולם אכלו מן בשיעור עומר לגולגולת וחנו סביב המשכן. בכניסה לארץ, התחילו לבוא לידי ביטוי ההבדלים בין השבטים שנחלו נחלות שונות, וכל שבט עיצב את דמותו. כאשר נולד הגיוון – נולדת הערבות; כי הערובת אינה להתקש רלמי שדומה לך אלא דווקא למי ששונה ממך.
זה הזמן לחיבור כלל ישראל יחד – לפעול למען הכלל ולא למען המגזר, שזה שני דברים דומים

הדרך עוד ארוכה ונדרש מאיתנו הרבה

נתעלה בימים אלו וזה ילווה אותנו כל השנה

נתפלל בכנות מעומק הלב על עם ישראל, על חטופים, על הפצועים, על המפונים, על חיילי צה"ל

מברך אתכם באהבה בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנת חיים ושלום

 

 

שיעורים נוספים
בסדרה/בנושא:

אני לדודי ודודי לי

שיחה לפני סליחות בניגון תשע"ז

במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה

במוצאי מנוחה תשע"ז

חובת התשובה המיוחדת בימים נוראים

במוצאי מנוחה תשע"ו

שתפו שיעור זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *