מראי מקומות
- תוספתא סוכה ד, יד
- סוכה נ: "ת"ר החליל דוחה את השבת" עד סוף הסוגיה נא. המשנה.
- ירושלמי סוכה ה, א "החליל… הלל נוהג".
- ערכין י. המשנה ובגמרא "מאי שנא הני … של עצרת". הסבר יסודי של הקשר בין חליל ובין הלל בחידושי מרן רי"ז הלוי קרבן פסח עמ' נב ד"ה איברא
- [להרחבה – שם יא. "ועבדי כהנים" עד "לא גזרו בה רבנן"].
- נ: רש"י ד"ה דברי הכל שמחה יתירה; נא. רש"י ד"ה הכי גרסינן; נא. ריטב"א ד"ה והא דאמר;
- רמב"ם כלי המקדש ג, ג, ו
- נ. תד"ה שאינו דוחה
- מרומי שדה ד"ה אמר לך רב יוסף; חידושי מרן רי"ז הלוי סוכה ד"ה בסוכה דף נ.
- שיעורים לזכר אבא מרי, ב, תקיעה ושירה במקדש, עמ' סח-עט
סיכום השיעור
מחקרים היסטוריים ולשוניים אודות המונח "שואבה":
הבנת השם "שמחת בית השואבה" העסיקה חוקרים מאז המאה ה-19.
- גייגר הציע כי משמעות המילה "שואבה" היא "אבוקה" ושאולה מהסורית (לפי תרגום יונתן לפסוק "ושמחת בחגך"). הוא ציין כי השורש "שאב" אינו משמש בארמית לתיאור שאיבת מים.
- שיר, חתנו של ה"קצות", אימץ את סברת גייגר, וראה בה פתרון לחידה הלשונית ולמוזרות שבקריאת הילולא במקדש על שם שאיבת מים מחוצה לו.
- אפשטיין דחה את סברת גייגר, וטען כי המילה "שואבה" בתרגום הארמי מקורה בעברית של המשנה עצמה, ולא בסורית. הוא התמקד בחילופי הנוסח בין "שאובה" ל"חשובה", והציע שהם נובעים מחילופי הגיות, דבר המרמז על מסירה בעל פה של המשנה. הוא מצא חיזוק לכך במקורות תנאיים נוספים בהם התרחש חילוף דומה.
- ליברמן אימץ את רעיון ה"אבוקה" של גייגר אך שילב אותו עם הפילולוגיה של אפשטיין, והציע כי המילה המקורית הייתה "שובה" עם הוספת אלף.
- פוקס, במחקרו על משנה סוכה, זיהה שני ענפי נוסח וסבר כי הנוסח המקורי היה בכתיב חסר, שהתפתח לשתי צורות כתיב מלא, ויצר שתי הגיות שונות. הוא קיבל את רעיון חילוף ההגיות של אפשטיין, אך סבר שהמעבר משאבה לשאובה או שואבה עבר דרך הכתב.
- בנוביץ הציע גישה שונה: הנוסח המקורי הוא "שואבה", והיה קיים טקס שאיבת מים בשילוח. כאשר הטקס עבר לבית המקדש, הוא השתנה לטקס אש, ועל כן השם שונה במודע ל"חשובה". בנוביץ' גם מבחין בין "חליל של בית השואבה" ל"שמחת בית השואבה", ומציע שלדבר זה יש רגליים.
החליל במקדש ודין דחיית שבת:
המשנה מתארת שני סוגי חלילים:
- "חליל של בית השואבה" (מסכת סוכה) – אינו דוחה שבת.
- "חליל של קרבן" (מסכת ערכין) – מכה ב-12 ימים בשנה ודוחה שבת.
- שיטת רש"י בערכין: לדעתו, הלויים ניגנו בחליל רק ב-12 הימים בהם נאמר ההלל, והחליל ליווה את ההלל. בשאר הימים, ליוותה את שירת הלויים (שיר של יום) תזמורת של נבלים, צלצל וכינורות בלבד. ההלל, שנאמר בצורה אנטיפונית בהשתתפות הקהל, נחשב שיר עממי יותר, והחליל הוא כלי עממי ונייד המלווה תהלוכות ושמחה המונית. הרב מבריסק מבאר את רש"י, שההלל בימים אלו שהוא חובת היחיד מחליף את "שיר של יום" ועל כן הוא שייך לקרבן, ללויים ולדחיית שבת.
- תיאורי התזמורת בדברי הימים אינם כוללים חליל. חלילים מופיעים בהקשרים נבואיים (שמואל) ובשמחת המלכת שלמה, שם העם מחלל בחלילים כביטוי לשמחה עממית גדולה. הירושלמי מקשר את החליל לשמחה עממית ולהלל, ומביא את הפסוק בישעיהו ל, כט: "הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ה' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל" כמקור.
מחלוקת האמוראים בדחיית שבת על ידי חליל:
הברייתא מציגה מחלוקת תנאים לגבי דחיית שבת על ידי חליל.
- רב יוסף: סובר שהמחלוקת היא על "חליל של קורבן" (ערכין), ואילו "חליל של בית השואבה" לכולי עלמא אינו דוחה שבת. דחיית שבת מותרת רק לצורך "עבודה". כדי להסביר מדוע חכמים סוברים שחליל הקורבן אינו דוחה שבת, הוא מחלק בין "עיקר שירה בפה" ל"עיקר שירה בכלי". אם עיקר השירה בפה, כלי הנגינה אינם חלק אינטגרלי מהעבודה ולכן אינם דוחים שבת. חלוקה זו משפיעה גם על כשרות המנגנים. הירושלמי שותף לשיטת רב יוסף שהמחלוקת היא על חליל הקורבן, ומסביר זאת בכך שהחליל "אינו מחוור" לעבודת הקורבן, כלומר אין לו מקור ברןר בתנ"ך ולכן אינו חלק אינטגרלי מעבודת הקרבן.
- רבי ירמיה בר אבא: סובר שהמחלוקת היא רק על "חליל של בית השואבה" (סוכה), ואילו חליל הקורבן (ערכין) לכולי עלמא דוחה שבת. רש"י מבאר את רבי ירמיה: "שמחה יתרה" (כחליל של בית השואבה) דוחה שבת כיוון שזו שמחת מצווה, והכאת חליל היא רק שבות, ויש כלל של "אין שבות במקדש". הריטב"א מציע שהחשש של "שמא יתקן" אינו קיים בחליל כי אינו חיוני. רבי ירמיה בר אבא משנה את מוקד הדיון משאלת ה"עבודה" לשאלת היסוד של האיסור.
- שיטת הרמב"ם ויסוד דחיית שבת: הרמב"ם פוסק "עיקר שירה בפה". פסיקה זו מאפשרת לזרים (שאינם לויים) לנגן, כיוון שהנגינה אינה עבודה לווייתית מהותית. עם זאת, הרמב"ם פוסק ש"חליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת". הגרי"ד מסביר את הרמב"ם: רבי ירמיה בר אבא השתחרר מהצורך להבחין בין "עיקר שירה בפה/בכלי" לצורך דחיית שבת בעבודת הקורבן. החליל, בהיותו קשור לקורבן, אף אם אינו מהווה את "עיקר השירה" לעניין ייעוד הלויים, הוא עדיין חלק מעבודת הקורבן ולכן דוחה שבת. ההבחנה בין "עיקר שירה בפה" רלוונטית לשאלת "זרות" ולמעמד הלויים, שקדושתם אינה מהותית ככהנים, אלא נובעת מנכונותם לשרת בכל תפקיד נדרש. לכן, יש להגדיר את עיקר עבודת השירה כדי להגדיר למה הלוי מייעד את עצמו. ועדיין הנגינה בחליל, בהיותה חלק מעבודת הקורבן, מתפקדת כ"הכשר מצווה" ולכן דוחה שבת.
