מראי מקומות

א. שירות ותשבחות

• משנה סוכה ה, ד; תוספתא סוכה ד, ב; הסוגייה בבלי סוכה נג.; ירושלמי סוכה ה, ד; אבות דר' נתן נוסחר א, יב, נוסחא ב, כז
• תוספתא כפשוטה סוכה ד, ב
• חשבו על משמעות תיאור הדלקת המנורות
• חשיבו על משמעות התהלוכה והניגוד בין האור ובין השמש ועל הקש רלחג הסוכות ולניסוך המים
• להרחבה – יונה פרנקל, דרכי האגד הוהמדרש, עמ' 401-397

ב. תיקון גדול

• האמור בסוגייה נא:
• איש על העדה – מכתבי הגרי"ד על מחיצה בבית הכנסת; אגרות משה אורח חיים א, לט

סיכום השיעור

א. מנורות הזהב, עבודת המקדש והקרנת השכינה

מדוע המשנה טורחת לתאר את אופן הקמת התאורה בשמחת בית השואבה? המשנה מדגישה כי המנורות הן מזהב,  כהנים (פרחי כהונה) ממלאים אותן, ואת הפתילות מכינים מבלאי בגדי כהונה. תיאור הפרטים הללו מדמה את מנורות שמחת בית השואבה למנורה של המקדש.

בנוגע לפתילות, במנורה הרגילה הפתילות הוכנו מכותנות (פשתן), ואילו פתילות שמחת בית השואבה הוכנו מהאבנט, שהיה בו שעטנז (צמר ופשתן). הגמרא מבדילה בין נרות המנורה, שנעשו רק מפשתן, לבין האבוקות של שמחת בית השואבה (שאינן פתילות דקות), ולכן אפשר היה להכין אותן מהאבנט. התוספות תוהים כיצד ניתן להשתמש בבגדי כהונה לצורך הדלקה, והם מהדהדים את שיטת רש"י ששמחת בית השואבה קשורה לניסוך המים ומהווה חלק מהעבודה. הרמב"ם, לעומת זאת, מנתק בין התיאורים הללו.

המשמעות של פרטי התאורה היא ניסיון לדמות כיצד השכינה הנמצאת בתוך ההיכל, יוצאת החוצה בחג הסוכות. חשוב היה להדגיש כי אור המנורות האיר את כל ירושלים. מוטיב חוזר במשנת סוכה הוא כיצד עבודת המקדש מוקרנת החוצה אל העם והחוץ, כפי שמשתקף בתהלוכות שונות. המנורה במקדש הייתה עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. נס פך השמן, בו כל שבע המנורות דולקות זמן שווה למרות שקיבלו מידה שווה של שמן והודלקו מהנר המערבי, מבטא נס זה.

ב. התהלוכה ופניית הגב לשמש: חיי השגחה מול חיי טבע

במהלך התהלוכה, כאשר הגיעו לשער המזרח (שער הרחמים), היו עושים סיבוב פרסה ואומרים: "אבותינו מה הם היו עושים"?  בכך הם התכוונו לתיאור ביחזקאל (ח'-י'), שם מתוארים שבעים זקנים המפנים את גבם להיכל ומשתחווים לשמש. בשמחת בית השואבה, הולכים לכיוון הזריחה, ואז מסובבים את הגב ואומרים אנו ליה ועינינו ליה. הרמב"ם מסביר שזהו לשון קיצור: אנו משתחווים לה' ומקושרים ליה.

דוד המלך, גיבור שמחת בית השואבה לפי הרמב"ם, אמר "חצות לילה אקום להודות לך", בעוד מלכי מזרח ומערב קמים בשתי שעות ומשתחווים לשמש. סגידה לשמש מסמלת אמונה בכוחות הטבע השולטים בעולם (פגניזם). הפניית הגב לטבע היא האמונה שיש לעולם בורא. תוכן חודש תשרי, שבו נברא העולם, הוא האמונה בבורא. הבורא מפעיל את העולם מכוח המוסר והטוב. הדין בראש השנה בודק אם האדם טוב, לא אם הוא חזק.

חג הסוכות, כחג האסיף, הוא זמן של הודיה לבורא. ניסוך המים קשור לגשם והוא ביטוי מובהק להשגחה. ארץ ישראל היא ארץ שבה אפשר לחיות חיי השגחה. הפניית הגב לשמש היא לומר שיהודים חיים חיי השגחה, לא חיי טבע. חיי השגחה הם חיים תובעניים יותר ומשמעותיים יותר. בניגוד לדורות הראשונים, האבות (שרה, רבקה, רחל, ולאה) התקשו לחיות כרגיל (עקרות ורעב). הגמרא ביבמות סג מסבירה שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים – הוא רוצה לתת להם את הדברים בעצמו, וזהו סיפור של חיי השגחה וקשר. חג הסוכות הוא שיא המפגש בין האדם לאלוקיו.

ג. שירות ותשבחות ודברי הלל הזקן

במהלך שמחת בית השואבה אמרו שירות ותשבחות. יש להניח שאמרו פרקי הלל. התוספתא מפרטת מה היו אומרים: "אשרי מי שלא חטא וכל מי שחטא ימחל".

1. אנשי מעשה: אומרים "אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי".
2. בעלי תשובה: אומרים "אשרי איך זקנתי שתכפרי על ילדותי". הכותרת "אשרי מי שלא חטא" מתייחסת לאנשי המעשה, ו"כל מי שחטא ימחל" מתייחס לבעלי התשובה.

הדיון בחטא ותשובה בשמחה זו מתאים לחודש תשרי, לאחר מחילת העוונות ביום כיפור, כשיש צורך להעביר מסר לעם שאפשר לחזור בתשובה.

התלמודים (בבלי וירושלמי) שינו את הנוסח: "מה היו אומרים" הופך ל"יש מהן אומרים". בבבלי הנוסח הופך מלשון יחיד ללשון רבים ("ילדותינו", "זקנותינו"). רש"י טוען שזהו ביאור לשירות ותשבחות, שמשבחים את הקב"ה שנתן את הדרך להיות כך. המסקנה המצטרפת: "אלו ואלו אהובים לפני המקום".

דברי הלל הזקן מופיעים בתלמודים. בבבלי כתוב: "אם אני כאן, הכל כאן. ואם איני כאן, מי כאן?". רש"י פירש שהלל אמר זאת בשם הקב"ה: אם שכינתי חפצה כאן, כבודו קיים; אם תחטאו ותסלקו את השכינה, מי יבוא. המסר המרכזי הוא נוכחות השכינה.

הירושלמי פירש זאת אחרת, ופירק את המשפט לפי מצבי הריקוד.

1. כאשר הלל ראה שהם רוקדים בפחז (השתוללות): אמר "הלא קילוסן הוא צריך?" (הקב"ה אינו צריך אותנו – אלף אלפין ישמשוני).
2. כאשר ראה שהם רוקדים בכושר (לשם שמיים): אמר "אם לא אנחנו כאן, מי כאן?" – "חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל". הדילמה בין פחז לכושר היא שאלה יומיומית, והקב"ה רוצה בני אדם שמכירים במלכותו.

הלל אמר גם (בתוספתא): "למקום שלבי אוהב, לשם רגליי מוליכות אותי. אם אתה תבוא אל ביתי, אני אבוא לביתך. אם אתה לא תבוא לביתי, אני לא אבוא לביתך". משפט זה, שאותו הוסיף רש"י לנוסח הבבלי, מבטא מערכת יחסים של השגחה. הרגליים מוליכות למקום שהלב אוהב (העולים לרגל). המשפט השני הוא הבטחת ה' לשמור על ביתם של עולי הרגל, המבטא מערכת יחסים של השגחה הדדית וקשר.

ד. התיקון הגדול ודיני המחיצה

המשנה מתארת שביום טוב ראשון של חג ירדו לעזרת נשים ותיקנו "תיקון גדול". התיקון הגדול היה סדר הישיבה: נשים ישבו מלמעלה ואנשים מלמטה.

בראשונה, נשים ישבו מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. קלות ראש היא אנטיתזה להשראת שכינה. כיוון שהצפייה בבני המין השני מעוררת רצון להרשים, תוקנו סדרי הישיבה. לאחר מכן התקינו שנשים ישבו מבחוץ ואנשים מבפנים, אך גם תחושת הצפייה גרמה לקלות ראש. לכן, התקינו לבסוף ישיבה בנפרד (נשים מלמעלה, גברים מלמטה).

הגמרא שואלת כיצד ניתן לשנות את תבנית המקדש, שניתנה בנבואה ("הכל בכתב מיד השם"). התשובה היא שהשינוי נלמד בקל וחומר מדרשת הפסוק הקשור להספד: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד". ומה לעתיד לבוא, כשעוסקים בהספד ואין יצר הרע שולט, אמרה תורה הפרדה ("אנשים לבד ונשים לבד"); כעת, שעסוקים בשמחה ויצר הרע שולט, "על אחת כמה וכמה". ההספד, בגמרא, הוא על יצר הרע. סוגיה זו בגמרא היא המקור המרכזי לדיני המחיצה בבית הכנסת.

עלתה מחלוקת בין גדולי התורה בארצות הברית בנושא זה:

1. הרב סולובייצ'יק זצ"ל: ראה בהלכה הגדרה למהות היהדות; מקום שבו יש ישיבה מעורבת אינו מוגדר כבית כנסת. הוא ראה בשינויים אלה השפעה של הכנסייה וניסיון "ליידד" את הדת עם האדם. הרב טען כי העיקר (דאורייתא) הוא ההפרדה. הרב חשב שהמחיצה עצמה (התיקון הגדול) היא דרבנן, וייתכן שאף לא מעכבת הגדרת בית כנסת כל עוד יושבים בנפרד. לדעתו, תפילה נועדה להיות עמידה לפני השם, ולא חוויה משפחתית או בילוי.
2. הרב משה פיינשטיין זצ"ל: לדעתו, גם המחיצה היא דאורייתא. הוא טען שהמחיצה נועדה לכסות את האזורים שיכולים לגרום להרהור, ולכן דרש שהיא תגיע לגובה הכתפיים. הוא דרש שהנשים יהיו בגלריה (באלקוני), ובמקרה כזה לא נדרש וילון מלא כיוון שיש הפרדה.

הרעיון המובע הוא שיש לישראל תפקיד להאיר את מלכות השם בעולם, וזה תלוי בנו – האם אנו בכושר או בפחז.