שיעור 33 - היכן יחיד אומר את תפילת התענית?

מחלוקת האמוראים היכן יחיד אומר את תפילת התענית: האם בשומע תפילה או קובע ברכה בין גואל לרופא. בגמרא להלן טז: כתוב ששש הברכות ששליח ציבור מוסיף בתפילת התענית נאמרות בין גואל לרופא, שמא משום הקשר בין תענית ובין 'ראה בעניינו'. השיטה שהיחיד אומר עננו בין גואל לרופא בנויה על תבנית שהיחיד מתפלל כמו הציבור. החולקים שסוברים שבשומע תפילה סבורים שהיחיד אינו קובע ברכה לעצמה, ווהא מבקש בשומע תפילה.
לגבי יסוד הדין – בבבלי שבת כד וכן בירושלמי תענית ב מצויין שאמירת עננו היא מדין הזכרת מעין המאורע, כליל שבת ויומו. אם כן, מסתבר שיש לומר את עננו במסגרת אחת מהברכות, כמו שאמירת יעלה ויבוא משולבת בתוך ברכת העבודה ועל הנסים משובץ בברכת הודאה. ברם, תוספת שש ברכות בתעניות אחרונות מגלה שיש קיום של זעקה בתענית, שהוא מעצם מהותו של יום, ואז מסתבר שיש להוסיף ברכה.
הגמרא מתלבטת מתי אומרים שבע ברכות ומתי יוצאים לרחובה של עיר. מדיון הסוגייה נראה שהמעבר מתעניות ראשונות לאמצעיות ולאחרונות נעשה על שני צירים. ציר אחד הוא הגברת התענית בתוספת עינויים, זמנים ועוד, והציר השני הוא הגברת ה'ציבור' בדמות יציאה לרחובה של עיר. הספק של הסוגייה הוא לאיזה ציר לשייך את תוספת הברכות – האם הוא מדיני הזעקה של התענית או האם קשור בתפילת הציבור.
בסוף השיעור עסקנו בנוסח הראבי"ה והאור זרוע בירושלמי, ובתופעה של 'ספר הירושלמי'.