סיכום

א. משפט יחיד בפי שתי דמויות: ר' אלעזר ודוד המלך

המשפט "אין הדבר תלוי אלא בי" חקוק בתודעת התלמידים בהקשר לשיחות על סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, כפי שהיה נוהג מורנו הרב עמיטל זכר צדיק לברכה להשמיען. אולם, משפט זה מופיע בש"ס הבבלי רק בעוד מקום אחד בלבד, בפי דמות אחרת: דוד המלך. זהות זו, בין החוטא האובססיבי לבין מלך ישראל, מזמינה חיפוש אחר נקודות השקה ביניהם.

ב. רבי אלעזר בן דורדיא: תשובה שלמה שאינה יכולה לחיות

הרב עמיטל היה מתאר את רבי אלעזר בן דורדיא כחוטא אובססיבי, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, והיה נתון לתשוקה למצות את כל הניתן בתחום זה. מדובר בדמות בעלת שאיפות גבוהות שאף להיות תלמיד חכם, אך מיצה את ההדוניזם עד הקצה. שיא סיפורו היה כשהלך לזונה בכרכי הים, ומשבא עליה, אמרה לו: כשם שֶׁהֶפֶךְ זה אינו חוזר למקומו, כך אין לר' אלעזר תקנה בתשובה. תובנה זו טלטלה אותו, כיוון שהבין כי תמיד יחפש עוד חטא, ולעולם לא ימצא סיפוק או שלמות.

מתוך ייאוש, פנה לכוחות הטבע (הרים, גבעות, שמיים וארץ, חמה ולבנה) שיבקשו עליו רחמים, אך הם ענו לו שעליו לבקש על עצמו. רק אז הגיע להכרה: "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא הבין כי הוא עצמו גורם החטא, ולא כוחות חיצוניים, ובו טמון הכוח לצאת מכך. הוא בכה עד שיצתה נשמתו, ויצאה בת קול שאמרה: "רבי אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא".

אולם, יש לתמוה על מיתתו המיידית. הסוגיה שם פותחת בדיון על הפסוק "כל באיה לא ישובון" ומבארת כי יש אנשים, דוגמת אלו שמועדים למינות או לזנות, שאם ישובו בתשובה אינם יכולים לחיות לאחר מכן, שכן אם יחיו – ישובו לחטאם. הגמרא קובעת שרבי אלעזר, מכיוון שהיה "אביק בתאווה" (דבוק בתשוקה), לא יכול היה להשתחרר ממנה, ולכן היה חייב למות מיד בתשובתו. תשובתו הייתה תשובת חרטה וכפרה (כרמב"ם הלכות תשובה פרק א'), אך לא תשובה של שינוי ולמידה לחיות אחרת (כרמב"ם פרק ב'). למרות זאת זכה לתואר "רבי" כי לימד אותנו את הסוד שאפשר לחזור בתשובה ולקנות עולמו "בשעה אחת", שכן זו הייתה יחידת הזמן היחידה שיכול היה לחיות כטהור.

ג. יסוד הבסיס הפנימי: בין רבי אלעזר לאדם ה'זהיר בציצית'

סיפורו של רבי אלעזר משמש כמראה לסיפור אחר המופיע בגמרא במנחות (דף מ"ד ע"א), המציג דמות שגם היא מתפתה לזונה בכרכי הים, הנוטלת סכום גבוה (400 זוז). אולם, אדם זה אינו חוטא, כיוון שהיה זהיר במצוות ציצית. הציצית, לדעת חלק מהמפרשים, שימשה כנקודת זהותו הפנימית.

בעוד שרבי אלעזר היה שטוף תאוות עד שכל זהותו הייתה תאווה, אצל האדם הזה הציצית "החזיקה אותו טהור". גם כאשר נתפתה, הציצית הזכירה לו מי הוא, ושאלה אותו אם הוא באמת רוצה לעשות את החטא הזה. ניתן לראות כי לכל אדם יש "דרך האמת" ו"בסיס פנימי". אם מצליח האדם לשמור על קשר לנמל הבית שלו גם כשהוא חוטא, זה יסייע לו לצאת ממעמקי החטא.

ד. דוד המלך והאחריות המלכותית: תיקון חטאי האחרים

המשפט "אין הדבר תלוי אלא בי" מופיע אצל דוד המלך בהקשר לרעב שלוש שנים רצופות, שנגרם עקב חטאי שאול נגד הגבעונים. דוד חקר בשלוש השנים את העם: האם עובדים עבודה זרה, האם עוברי עבירה או האם מונעי צדקה. כאשר לא נמצאה סיבה בקרב העם, אמר דוד: "אין הדבר תלוי אלא בי".

הפרשנות הראשונית של דוד הייתה מלכותית: אם הבעיה אינה תלויה בעם, אזי העשייה לתיקון הפגם המלכותי (הפרת שבועת שאול לגבעונים) תלויה בו כמלך. הוא ראה את תפקידו לטפל בחטאי המלך הקודם. לכן, בכל שלב הטיפול בגבעונים, הוא נקרא "המלך".

ה. דוד חוזר ל"רועה": המעבר לאחריות אישית

הסיפור נסגר רק לאחר שדוד לומד מרצפה בת איה, פילגש שאול, ששמרה על גופות בניה מפני חיות טרף ודאגה לגשם. דוד הבין שחסד שאול ויהונתן לא נעשה כהלכה (קבורתם). דוד מבין שישנו פגם גם בו כלפי בית שאול. המשפט "אין הדבר תלוי אלא בי" מתפרש מחדש אצל דוד: לא רק לטפל בחטאי האחרים, אלא אולי גם אני צריך לתקן משהו, למצוא בעצמי מה אני יכול לתקן. רק כשהמלך (התפקיד) ודוד (האדם) חוברים, ודוד קובר את שאול, "ויתר אלוהים לארץ".

הבנה זו מגיעה לשיאה בחטא מניין העם, המקושר לחטא אוריה החיתי – שימוש בעם ככלי משחק למען תפארת מלכותו. במהלך החטא הוא נקרא "המלך", אך נקודת ההיפוך מגיעה כאשר "ויך לב דוד", ונזכר שהוא דוד, ומתוודה.

כאשר המגפה מכה, דוד אומר את הפירוש העמוק ביותר של "אין הדבר תלוי אלא בי": "הנה אנוכי חטאתי ואנוכי הֶעֱוֵיתִי ואלה הצאן מה עשו". דוד חוזר לזהותו כ"רועה", כפי שנבחר למלוך ("ויקחהו ממכלאות הצאן"). הוא לוקח אחריות מלאה ואומר: "זה אני, זה לא הם. למה שהם יסבלו בגלל הטעויות שלי?".

ו. "תניח רוחי לעשות חפצה": השמירה על דרך האמת

הרמב"ם מתאר כי דוד המלך התפלל שחטאיו לא ימנעו ממנו את "דרך האמת". דוד חשש שהוא עלול להימנות עם אלה שמונעים מהם תשובה.

תפילה זו קשורה לסוד ה"בסיס הפנימי" שלמד גם האדם ה'זהיר בציצית'. התפילה העמוקה ביותר היא "תניח רוחי לעשות חפצה" (כפי הנוסח בכתבי היד המדויקים) – לעזור לרוח לעשות את חפצו הטוב הפנימי. ימים אלו הם זמן לגלות מיהו ה"חפץ" שלנו באמת.

המשפט "אין הדבר תלוי אלא בי" תלוי אפוא באופן שבו תפרש אותו: האם הכוונה היא לתיקון חטאי האחרים, או האם הכוונה היא להאמין בכוח הטמון בך לתקן את אשר אינו בסדר בתוכך, ולקיחת אחריות מלאה על כך.