התפילה בשבת

פתיחה

מדי יארצייט של אבי מורי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, אני מדובב את שפתותיו בקבר על ידי עיון באחד ממאמריו, ובעקבות דבריו להמשיך ולעיין בנושא בכוחות עצמנו – מכוחו ומכוח כוחו. השנה בחרתי לעיין יחד במאמרו "תפילה בשבת", שנדפס במקורו בספר "שיח יצחק" לזכר יצחק לביא ז"ל, תלמיד ישיבת הר עציון, שנפל על משמרתו בשערי בית המדרש, וחזר ונדפס בספר "מוסר אביב". המאמר ארוך ומקיף, ומחמת ריבוי ההיבטים שבו ערכתי עבורנו תרשים זרימה המלווה את מהלך הדברים – הוא נמצא בקובץ המצורף לאחר מאמרו של אבא ז"ל.

הסוגיה המרכזית במאמר היא חידתה של תפילת שבת. מחד, התפילה בשבת מרכזית יותר מאשר בימות החול – הוויית היום בבית הכנסת כולה נסבה סביבה. מאידך, חז"ל כשהם מדברים על תפילה מתכוונים בראש ובראשונה לתפילת העמידה, שעיקרה בקשה. והנה, השבת אינה זמן של בקשה – "יום זה לישראל אורה ושמחה", יום של שותפות עם ריבונו של עולם, ולא יום של שבר. השאלה ההלכתית העומדת ביסוד הדיון היא האם יש איסור בקשה בשבת, ואם כן – כיצד זה מתיישב עם עובדת היות התפילה מרכז היום.

מהלך המאמר של אבא ז"ל

אבא ז"ל מציג את התפילה כנובעת מתחושת תלות קיומית ומשבריריות האדם. בעקבות רבו, סבי מורי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, הוא מעמיד את התפילה כביטוי של התנפלות והסגרה מוחלטת, כך שבמרכזה עומדת הבקשה ולא הרינה. כלשון הרב ב"רעיונות על התפילה": "התפילה היא פעולה של ביטוי רגש תלות גמורה, התנפלות של הסגרה מוחלטת… האדם כוזב, הגורל מתאכזר, החיים המגועלים המכוערים כאין נחשבו… אין מחסה לקיום סופי המפרפר בחבלי יש, אפס. רק אלוקים יעזור ויושיע". ועל רקע זה קובע הרב: "המתפלל בכל שמונה פחות משבע עשרה ברכות, לא יצא ידי חובתו משום שלא פירט כראוי את הצרכים, צרכי היחיד והציבור. המתפלל תפילת חול בשבת – יצא בדיעבד". גם תפילות שבת ויום טוב, כותב הרב, "לא נתרוקנו לגמרי מניבי בקשת תחינה… אין תפילה בלי בקשה ותחינה".

מכאן עולה החידה במלוא חריפותה: השבת, שאינה זמן של חוויית שבר ותלות, כיצד תפילת העמידה – שמהותה בקשה – הופכת להיות מרכז היום?

מקורות האיסור. אבא ז"ל מתמקד בשני מקורות עיקריים בחז"ל: המשנה בתענית האוסרת להתריע ולזעוק בשבת, והירושלמי בשבת [מצוטט על ידי תוספות בברכות דף מ"ח ועוד ראשונים] "תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא: מהו מימר 'רענו פרנסנו'? אמר ליה: טופס ברכות כך הן". באשר לפרשנות המשנה בתענית, הוא מזהה מחלוקת בין רב סעדיה גאון והרמב"ם. רב סעדיה, שחיבר בקשות מיוחדות לשבת, הבין כנראה שהאיסור הוא רק על צעקה בעת צרה גדולה, אך אין איסור עקרוני על בקשות בשבת. ואילו הרמב"ם, שאסר לומר בקשות אלו, סבר שיש מכאן מקור לאיסור כל בקשות בשבת. ברור שאם נאמץ את עמדת רב סעדיה, תתייתר כל החידה. אולם הדעה הדומיננטית בראשונים היא שאכן יש איסור בקשה בשבת, ועיקר הדיון כרוך בהסבר הטעם שאין אומרים את חטיבת ברכות האמצע בתפילת שבת. הבבלי בברכות כ"א ע"ב מבאר "מפני הטורח", ולכאורה הדבר היה ניתן להתרה, ולפיכך הדגש בדיוני הראשונים עובר אל הירושלמי הנ"ל.

פריסה של שיטות הראשונים. אבא ז"ל פורס בצורה רחבה ומאורגנת מבחינה מושגית את שיטות הראשונים – ציטוטים מספרות הגאונים [סידור רב סעדיה גאון ורב האי גאון מאוצר הגאונים], סידור רש"י, מחזור ויטרי, רמב"ם [משנה תורה ותשובות], ספר העיתים, אור זרוע, אורחות חיים, המנהיג, מגן אבות להמאירי, מהר"ל בנתיבות עולם, ואוהל מועד. פריסה זו אופיינית לדרך לימודו הרחבה, ומייחדת אותו משאר ראשי הישיבות.

שיטת הראב"ד. בהשגותיו בפרק א' מהלכות תפילה מתאר הראב"ד את תפילות שבת כ"הודאות". לפי הבנה זו יש הגדרה חדשה לאופי תפילת שבת. ניכר במאמר שאבא ז"ל מתקשה לקבל את שיטת הראב"ד – הוא מביאה, מנתחה, ומנסה להבין כיצד פירש הראב"ד את "רצה במנוחתנו" כהודאה. הוא מציע שאולי כוונת הראב"ד היא שהבקשות בשבת אינן תחביר של בקשה אלא ביטוי של מצב קיומי – כיצד אתה מבקש, כיצד אתה שואל – אך ניכר שהדבר קשה עליו. בסופו של דבר הוא זורם עם ההנחה שתפילת שבת כוללת בקשות, ושאכן קיים איסור שאלת צרכים.

אבא ז"ל מציין שהדבר הכרחי, שכן תחושת תלות היא תחושה קיומית מתמדת, ולכן היא קיימת בתודעת האדם אף בשבת. לכן על תפילת שבת לכלול בקשות. כאן מתחולל מהפך מושגי באופן בו אבא ז"ל מתאר את השבת.

שתי אסכולות להסבר האיסור. אבא ז"ל מזהה שתי אסכולות עיקריות בראשונים:

סידור רש"י – טעם האיסור הוא שהבקשה על רפואה, גאולה וכיוצא בהן גורמת צער, ומעוררת את האדם להרהר בדברים שמהם יש להתנתק בשבת. לשיטה זו נאסר אף לבקש בקשות רוחניות אולם מותר לבקש בקשות שאינן גורמות צער לאדם.

אוהל מועד – יסוד האיסור הוא משום "דבר דבר" – שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. לפי זה נאסרו רק בקשות גשמיות, ואילו בקשות רוחניות מותרות בשבת.

שיטת רש"י וחידוש אבא. על שיטת רש"י, שאוסר אף בקשות רוחניות כברכת הדעת, קשה מדוע מותרת הבקשה "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך"? בפסקה הכמעט אחרונה במאמר מעלה אבא חידוש, במסגרתו הוא מצביע על כיוון שמייחד את תפילת שבת לעומת תפילות ימות החול: "בשבת תורה מתבקשת בברכת קדושת היום כמרכיב אחד הדרוש לעצב את אופיו. מנוחת שבת הרצויה אינה רק נופש מהתרוצצות ימי המעשה אלא חוויה חיובית בעלת צביון רוחני. בקשת 'קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך' אינה אם כן אלא בקשה עבור גורמים הדרושים להעמקת ולהרחבת קיום שבת כמשפטה וכחוקתה". כלומר, הבקשה אינה בקשה רוחנית סתמית המותרת בשבת, אלא בקשה שעניינה הוא השבת עצמה – שהשבת תתגשם במלואה באדם. זו בקשה הקשורה לשבת עצמה, ומשום כך היא מותרת.

הפסקה המסכמת. אבא ז"ל חותם את המאמר בכך שתחושת התלות קיימת גם בשבת: "אין השובת משתחרר אם כן ממעמדו כנצרך וכמבקש. תלות היצור המוחלטת נשארת בעינה והיא משתקפת בתפילת היום. תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו – גם בשבת קודש". אלא שהצרכים שונים – "לרגע קט היהודי מסיח דעתו מלחצי עולם החול ומדרישותיו ורואה עצמו כזקוק בראש ובראשונה לנחלת תורה, לקדושת מצוות, לטוהר ליבו ולריצוי בוראו". והוא ממשיך: "הוא אומנם יודע שעם רדת החשכה תתעוררנה שוב כל הבעיות השוטפות ותחנוניו יעסקו שוב בקשיי הפרט והכלל – ברפואה, בפרנסה, בתשובה ובגאולה, בקיבוץ גלויות ובכינון מלכות. אך בינתיים, נצרך ותלוי כפי שהינו, הוא שואף ליהנות משלוות היום, מקדושתו ולהתעדן מזיו השכינה". המאמר חותם ב"מעין עולם הבא יום שבת מנוחה". השבת היא מעין הפסקה, pause – אך תחושת התלות נותרת בעינה.

רחמי – יסוד הבקשה בתפילה

בעקבות דברי אבא ז"ל ברצוני להרחיב את הדברים בכיוון עצמאי, המתבסס על היסודות שלמדתי מרבותיי, ומרחיב את הדברים.

הסוגיה בפסחים קי"ז ע"ב – שני יסודות במטבעות הברכה

נקודת המוצא שלנו היא סוגית פסחים קי"ז ע"ב, שלוקחת מטבעות ברכה הנמצאים בהקשרים שונים ודנה בהבדלים הדקים ביניהם.

הדוגמה הראשונה – "גאל/גואל ישראל": "אמר רבא: קריאת שמע והלל – גאל ישראל; דצלותא – גואל ישראל. מאי טעמא? דרחמי נינהו". בברכות קריאת שמע ובהלל חותמים בלשון עבר – "גאל ישראל" – על הגאולה שכבר הייתה במצרים. אבל בתפילת העמידה, בברכה השביעית, חותמים בלשון הווה-עתיד – "גואל ישראל" – בלשון בקשה. הטעם: "דרחמי נינהו" – תפילה היא בקשה, ומשום כך חתימתה חייבת להיות בלשון בקשה ולא בלשון הודאה.

הדוגמה השנייה – "קידשנו/קדשנו במצוותיך": "אמר רבי זירא: דקידושא – 'אשר קידשנו במצוותיו'; דצלותא – 'קדשנו במצוותיך'. מאי טעמא? דרחמי נינהו". בקידוש אומרים "אשר קידשנו במצוותיו" – לשון עבר, הודאה על מה שהיה. בתפילה אומרים "קדשנו במצוותיך" – לשון בקשה. פירש הרשב"ם: "דקידושא – 'קידשנו' הודאה על שעבר; דצלותא – 'קדשנו' לפי שאנו אומרים אותה באמצע תפילה ראוי לאומרה בלשון בקשה".

שני יסודות עולים מסוגיה זו:

היסוד הראשון – אין זה מקרי שתפילת שבת כוללת בקשה. הסוגיה מכריזה בפה מלא שהיה ניתן לנסח את תפילת שבת גם בלשון הודאה בלבד. יכולנו לומר בתפילת ליל שבת, כשם שאומרים על העבר "אתה קידשת את יום השביעי לשמך", גם "אשר קידשת את השבת, מקדש השבת". אך חז"ל תיקנו דווקא בלשון בקשה – "קדשנו במצוותיך" – משום ש"תפילה רחמי היא" בהגדרתה, ואינה יכולה להיות בלי לשון בקשה. זהו בדיוק מה שרבותינו לימדו: אין תפילה בלי בקשה. הגמרא מספקת אפוא חיזוק עצום ליסוד היסודות של סבי הגרי"ד ואבא זכרונם לברכה – התפילה מוגדרת כרחמי.

היסוד השני – הגמרא יוצרת זיקה מפורשת בין קידוש לתפילת השבת. שתי האמירות עומדות זו בצד זו: "אשר קידשנו" בקידושא, "קדשנו" בצלותא. הלשון כמעט זהה, והשינוי הוא רק במטבע הלשון – עבר מול בקשה. מכאן שיש ממד של קידוש בתפילת השבת עצמה. אין בזה חידוש גדול שהרי חתימת ברכת האמצע בתפילת השבת היא "ברוך אתה ה' מקדש השבת", בדיוק כחתימת הקידוש. אלא שבתפילה הפכנו את הקידוש לצלותא על ידי ניסוח בלשון בקשה – "קדשנו במצוותיך". מתעוררת כאן חידה נוספת: אם חתימת הברכה היא "מקדש השבת", מדוע גוף הברכה עוסק בבקשה עלינו – "קדשנו"? מהי הזיקה בין קידוש השבת לבין בקשת הקדושה על המתפלל?

"רחמי" – ביאור המושג

הסוגיה ביבמות ס"ד ע"א אומרת: "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים". הגמרא שם מרחיבה שלא רק האימהות היו עקרות אלא גם האבות – אברהם ושרה היו טומטמין, יצחק ורבקה עקורים, אף בבית יעקב פוגשים את אתגר הפוריות – רחל העקרה, ואף לאה חוותה כאב של עצירה מלדת. כל זה בניגוד לעשרים הדורות שלפני האבות, המתוארים בפזמון אחד: "ויולד בנים ובנות". והנה אצל האבות כולם יש התמודדות עם עקרות.

שאלת הנצי"ב על ברית בין הבתרים מסייעת להבין את הדברים. הקדוש ברוך הוא מבשר לאברהם – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – ואחר כך "ואני אוציא אותם", ועל זה אנו אומרים תודה. שואל הנצי"ב [ב"אמרי שפר", פירושו להגדה של פסח]: אם יבוא מישהו וישבור לך את הרגל ואחר כך יגבס אותה, האם תודה לו? תשובת הנצי"ב: אם לא מרוויחים כלום מהגירות – אכן אין סיבה להודות. אך אם חוויית השעבוד עצמה בנתה את העם, אם האתגרים חישלו אותנו – אז יש להודות על התהליך כולו, שכן אנו היום אחרים בזכותו.

כך גם כאן: חוויית העקרות עצמה בנתה את האבות. חידושם של האבות היה היכולת לחיות חיי השגחה. מי שאינו מפחד מלשון של ספירות – הכוונה לחיות בספירת המלכות, שעיקרה יציאה מהמרחב הטבעי של חוקי הטבע וחיים מתוך קשר ישיר לקב"ה. האבות לא חיו כקודמיהם חיים ביולוגיים סתמיים של "ויולד בנים ובנות", אלא למדו לחיות חיי השגחה שבהם ריבונו של עולם מעניק להם את הדברים. בשלושת תחומי החיים המנויים במועד קטן כ"ח ע"א – בני, חיי ומזוני – התמודדו האבות עם חסרון. במזוני: "ויהי רעב בארץ" בימי אברהם, "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" בימי יצחק, והרעב בימי יעקב. בחיי (ביטחון אישי): אברהם במצרים ובגרר, יצחק בגרר, יעקב בחרן, בניו במצרים. כל אלו בנו בהם את תודעת ההשגחה. הם גילו ממד חיים שלא התקיים אצל קודמיהם. רק אצל האבות נתגלה פעם ראשונה שמספידים אדם כי יש לו אישיות, רק אצלם נתגלה שמשפחה קוברת מישהו, מתוך כך שהקשר בין בני משפחה מיוסד על אתוס משותף.

המפתח להבין את דברי הגמרא "מתאווה לתפילתן של צדיקים" הוא שהתפילה אינה אמצעי לקבל דבר מה, אלא המטרה עצמה היא הקשר. משל למה הדבר דומה – לבן מתבגר שאינו מרבה לדבר עם הוריו, אך מגיע רגע שהוא שואל "אבא, אני יכול את המפתח של האוטו?". הוא רוצה את האוטו, אך בהעדר היכולת שלו לרכוש רכב בכוחות עצמו, הוא פונה בבקשה להוריו. בכך הוא מבטא את הקשר ההדדי שביננו לבין ילדינו. הם פונים אלינו כי הם ילדינו, ואנחנו נותנים להם כי אנו אוהבים אותם. הנתינה בתוך משפחה אינה בנויה על חוסר אונים – הילדים אינם חסרי אונים, הם יכולים לנסוע באוטובוס. הנתינה היא ביטוי של הקשר והאהבה.

יש כלל נוסף שלמדנו מהקב"ה: אסור לתת הכל בבת אחת. אם נותנים הכל בבת אחת, הילדים לא ידברו אתנו עוד. רש"י בשמות י"ז מבאר את הרקע למלחמת עמלק לאחר "היש ה' בקרבנו אם אין" – משל לילד שרוכב על כתפי אביו והוא רואה את כל העולם, ובא מישהו ושואל אותו "איפה אבא שלך?" והוא משיב "איני יודע". אז האב מבין שהוא מפנק אותו יותר מדי, זורק אותו מכתפיו, ומיד "ויבוא עמלק". "וישמן ישורון ויבעט" – מי שמקבל הכל בבת אחת שוכח מי נתן לו. הקשר מחייב שלא לתת הכל בבת אחת, כך שיהיה מקום לבקשה החוזרת, לקשר המתמשך. לכן האבות עקורים; תפילתם היא תפילת הקשר, והקב"ה פוקד את אמותינו.

פירוש המילה "רחמי". נעמיק את הדברים מתוך מבט לפרשנות המילה "רחמי". בארמית עניינה הראשי אהבה, לא ויתור או חמלה במובן הרך [הוא מתורגם היום לרוב כ-mercy]. אונקלוס מתרגם "ואהבת לרעך כמוך" – "ותרחמי לחברך כוותך", ו"ואהבת את ה' אלוקיך" – "ותרחם ית ה' אלהך". במילון סוקולוף לארמית בבלית, הפירוש הראשון של השורש רח"מ הוא "to love"; הפירוש השני הוא "to have compassion". הדוגמה שמביא סוקולוף: "לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה" – לא לאוהב ולא לשונא. גם בעברית מקראית – כפירוש האבן עזרא בשם יש אומרים, והרד"ק בעקבותיו – הפסוק "ארחמך ה' חזקי" (תהילים י"ח, ב) פירושו "אוהבך" (ואכן התרגום: "ויאהב ורחים"). במילון קדרי לעברית מקראית, בבניין קל הפירוש הוא "אהב".

לפיכך תפילה שהיא "רחמי" אינה תפילת מסכן שמבקש חסד, אלא תפילה שהיא ביטוי של קשר ואהבה. אין התפילה כספומט שממנו מוציאים מה שרוצים; המטבעות שלה הן לשון בקשה משום שזו לשון הקשר – מי שצריך אותך בכל רגע ורגע. הסוגיה ביבמות ממשיכה: "למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות" – היינו מהפך את חוסר-הקשר למצב של קשר. בכך נבהיר את האופן בו תפילה 'עובדת', שאלה שמעסיקה רבים. התפילה מעמיקה את הקשר ביננו ובין הקב"ה ומכוח הקשר הזה הוא נותן לנו, כמו שהורה נותן לילדו שביקש ממנו דבר.

המהלך של תפילת העמידה ממחיש זאת: פותחים ב"אלוקינו ואלוקי אבותינו" – המנדט שמאפשר להתפלל מבוסס על זכות אבות. מכאן והלאה, אנחנו מתחילים לדבר ישירות אל הקב"ה. בכך אנחנו יוצרים קשר ישיר שלנו איתו, וכך עוברים בהדרגה ל"צור חיינו מגן ישענו" [מקביל למלך עוזר ומושיע ומגן] – התפילה מובילה אותנו ממגן אברהם למגיננו.

בתפילת חול אנחנו מבטאים את הצרכים שאנחנו פועלים למענם בעשייה שלנו באותם ימים. אף בשבת התפילה היא רחמי, אבל היא בנויה על הקרבה שקיימת בשבת עצמה ומתמקדת בחוויה שלה. ממש כמו שמשפחה מתנהגת אחרת בשבת מאשר ביום חול. בלשון המשל שלעיל, כשם שהילד לא מבקש את מפתחות האוטו בשבת, כך אף אנו לא מבקשים מאבינו שבשמים בקשות שכרוכות בעשיית מלאכות, בין היתר כי הקב"ה עצמו שומר שבת.

לקשר ערוצים רבים, ובשבת הערוץ אליו מכוונת התפילה הוא הקידוש. נבסס עתה את הקביעה שתפילת שבת היא קידוש, ואז נשאל את השאלה המתבקשת: איך קידוש הוא רחמי, הרי קידוש בפשטות מקדש את היום – מה נבקש?

תפילת שבת כקידוש היום

התוספתא בברכות פרק ג' הלכה ז' מביאה עדות רבי אלעזר ברבי צדוק על אביו, שחי בימי בית שני: "אבא היה מתפלל תפילה קצרה בלילי שבתות: 'ומאהבתך ה' אלוקינו שאהבת את ישראל עמך, ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלוקינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה'". השבת מתוארת כאן כביטוי לאהבה – כל תפילה היא ביטוי לרחמי ולקשר, והשבת עצמה היא הביטוי הגדול לקשר הזה.

הר"ש ליברמן מפרש בתוספתא כפשוטה: "מדאורייתא עיקר קידוש היום בתפילה, ואף מי שסובר שתפילת ערבית רשות מודה בתפילת שבת הכוללת קידוש יום שהיא חובה". הוא מפנה לחיבורו של הנצי"ב העמק שאלה, שאילתא נד: "דמיחייבין דבית ישראל לקדושי ביומא דשבתא, דכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו' – היינו בתפילה, דעל הכוס הזכיר רבנו להלן. ואף על גב דקדיש בתפילה צריך לקדושי אכסא – שמע מינה דעיקר קידוש מן התורה הוא בתפילה, וחכמים קבעו על הכוס גם כן. וזוהי דעת בה"ג: אלא מן התורה בברכה מיוחדת לקידוש שבת, וכשמתפלל או מברך ברכת המזון חייב להזכיר". הנצי"ב מוסיף שאף על גב שעיקר תפילה אינו מחויב מהתורה לשיטת הרמב"ן בכל יום – "מכל מקום הכי פירושה: כשמתפלל צריך להזכיר מן התורה".

אני מרשה לעצמי לנסח אחרת: אין חובה להתפלל בכל יום, אך יש חובה להתפלל בליל שבת – מכוח חובת הקידוש. חובת תפילת ליל שבת אינה נגזרת ממחייב תפילת ערבית הרגיל (שהיא רשות לפי שאינה כנגד קורבנות), אלא מחובת קידוש היום מדאורייתא. יש ביטוי לכך במסכת ברכות פרק רביעי, כשהגמרא דנה בזמני תפילה, כל הדוגמאות של ערבית שהביאה הגמרא הן בשבת או במוצאי שבת – רב צלי של שבת בערב שבת. בשולחן ערוך, כיוון שמקובל להתפלל מנחה עד השקיעה הוא אוסר להתפלל ערבית מוקדם [שו"ע או"ח רלג, א], אבל בליל שבת הוא ממליץ להתפלל מוקדם [שו"ע או"ח רסז, ב]. המגן אברהם מבאר שבליל שבת זה תלוי בזמן קדושת היום ולא בזמני יום ולילה (אף כי יש לצרף לכך שפעם חששו שמא יחללו שבת ורצו לקבל מוקדם). ראיה נוספת: ברכה מעין שבע שאומר הש"ץ בליל שבת, שלפי הירושלמי היא מעין חזרת הש"ץ של תפילת השבע. והנה הרמב"ם מבאר שבכל תפילת ערבית אין חזרת הש"ץ משום שהיא רשות [רמב"ם תפילה ט, ט]; ומדוע אפוא בליל שבת יש מעין חזרה? ההסבר לכך עולה מדברי הירושלמי: התפילה בליל שבת מתחייבת מכוח מצות קידוש השבת.

יסוד הדין שמקדשים את היום בתפילה מתבאר מדברי הרמב"ן בויקרא כ"ג על "מקראי קודש": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו. כי מצווה על ישראל להיקבץ בבית אלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל ובכסות נקייה ולעשות אותו יום משתה ושמחה". "מקרא" – מלשון קרואי עדה. תפילה הולכת יחד עם התאספות בבתי כנסיות; הקידוש הציבורי של היום נעשה דרך התפילה. ואכן הרבה יותר יהודים באים לבית הכנסת בשבת מאשר בחול, ואם אינם נביאים בני נביאים הם. יש עניין הלכתי שבשבת התפילה הולכת עם התאספות הציבור.

גם הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת מתאר את יום השבת כיום של בית המדרש ובית הכנסת: "כך הוא מנהג הצדיקים: יתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, יבוא לביתו יסעוד סעודה שנייה, וילך לבית המדרש, יקרא וישמע עד המנחה, יתפלל מנחה, ואחר כך יקבע סעודה שלישית". שבת היא יום של תפילה.

השבת כמתנה וכאות

אבא ז"ל עסק בהרחבה בשבת בספרו קדושת אביב. אבא ז"ל פותח את הספר במהפך שמתרחש ביחס לשבת בשמות לא, יג: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם": תורף דבריו הוא שהשבת טרום פרשיות המשכן מופיעה כאיסור עשיית מלאכה בלבד – בגדר לאו, ובפרשת השבת החותמת את הציווי על המשכן היא מופיעה לראשונה כאות, כבעלת קדושה שנאסר לחלל אותה, ולכן מופיע כאן לראשונה "וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת". בפרק שעוסק בקידוש הוא עומד על קיום כפול במצות קידוש: הכרזה ושבח על השבת והעמקת הקדושה שלה. הוא מציע שם ואריציות שונות להסבר כפל הפנים של מצות קידוש. נבאר ונרחיב את הדברים בדרך משלנו, מתוכם נבאר את חידת הבקשה "קדשנו במצוותיך".

הגמרא בביצה ט"ז ע"א: "'לדעת כי אני ה' מקדשכם' – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו". הסבר הדברים – השבת קיימת מן הבריאה: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". נמצא ש"שומר השבת" הראשון הוא לא אחר מאשר הקדוש ברוך הוא עצמו. השבת מעידה שיש לעולם בורא, שלא כוחות מיתיים מנהלים את העולם דרך מאבקים ביניהם, אלא בורא אחד ומשגיח. זו משמעות האמירה שהיא שוכנת בבית גנזיו, שכן רק הוא שומר אותה.

בפרשת המן בני ישראל פוגשים לראשונה את השבת: "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד", ובאים נשיאי העדה למשה בתמיהה. תשובת משה: "הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר". הטעם שקיבלתם היום כפול, הוא משום שמחר הקדוש ברוך הוא אינו מוריד מן; הוא שומר שבת. ולכן בפסוק הבא: "ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים". הציווי היחיד בשלב זה: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". שבת שעדיין אין בה מלאכות – אלא היא היות-במקום. אחד הדברים היסודיים בשבת הוא שאיננה מסתכמת באיסורי מלאכה. שאלת הטכנולוגיה בשבת אינה מסתכמת בפתרונות של גרמא והמשכת מצב, אלא בנוכחות הנושא של "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" – הטלפונים לוקחים את המחשבות שלנו למקומות אחרים, והשבת היא להיות במקום.

רבי נחמן מברסלב על שלוש סעודות [ליקוטי מוהר"ן תורה קכה] מסביר: "תלתא 'היום' כתיבי" – לפעמים אוכלים משום שרעב מאתמול, לפעמים שלא ירעב למחר (סעודה מפסקת), "אך בכל סעודה משלוש סעודות של שבת, לא יאכל כי אם בשביל היום". הראשונים הבינו ששלוש סעודות בשבת אפשר לאכול יותר – משום שמנהגם של אנשים שאין להם הוא לשמור לעתיד, ואילו בשבת אתה חי את ההווה בלבד. שבת הוא יום בו לומדים לחיות, משוחררים מדאגת יום המחר ומצער הימים שעברו. זהו הביאור הפשוט של תיאור השבת ב"מעין עולם הבא". אנחנו טורחים בעולם הזה עבור העתיד, כדי להגיע לעולם הבא. ברם בעולם הבא עצמו אין צורך בכך; שם מתענגים בהווה על ה'. כך אף השבת.

התחנה הבאה היא בעשרת הדיברות, בה יש כבר לאווים – "לא תעשה כל מלאכה" – אך עדיין "יום השביעי שבת לה' אלוקיך", שלו היא. הנימוק: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… על כן ברך ה' את יום השבת". בפרשת כי תשא מתחולל מהפך: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם" – נתינת השבת לנו כאות וכברית. זהו המעבר שהגמרא בביצה מתארת: יציאתה של השבת מבית הגנזים אל עם ישראל. וכך יש שתי שבתות – השבת של הקב"ה והשבת של עם ישראל. "וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם".

"קדשנו במצוותיך" ומקדש ישראל ויום השבת

פירש רש"י בביצה על "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו": "מתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם, ותרבה אהבה ורעות בישראל". נתינת השבת לישראל היא מעשה של אהבה, של רחמי. "ומאהבתך ה' אלוקינו" שאהבת את ישראל עמך, נתת לנו את השבת".

המתנה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא היא עצומה. אנשים בעבר חיו בתוך העולם המיתי. השבת היום סובלת מהצלחתה – היא הצליחה משום שגם מי שאינו שומר אותה יודע לעצור, לצאת לים, לטייל. אך בעולם העתיק, מי שלא שמר שבת – הלך לעבוד, עבד עד כלות נשמתו, לא ידע לעצור. בני ישראל פגשו לראשונה את השבת במסגרת פרשת המן, ושניהם יחד מעניקים לאדם בטחון, הם מלמדים אותו להסתפק במה שיש לו, ולא לעסוק במרדף אינסופי. בין היתר ניתן לעשות זאת, כי השבת מעידה על הבורא, והאמונה בו כרוכה באמונה בהשגחה. היא משרה תחושת בטחון לשומר השבת שעיקרה שיש מי שידאג למחסורו בעתיד. תחושה זו מלווה אותו אף בימות השבוע. השבת אינה רק הפסקה מטרדות השבוע. היא מעצבת תודעה, ומי ששומר שבת – פועל באופן שונה גם בששת ימי המעשה.

זה תורף חתימת הפסוק של נתינת השבת לישראל: "כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". הנצי"ב מבאר: "כל דבר הגורם לישראל התעוררות קדושה, כמו ברכת המזון וכדומה, בא על ידי התפעלות מדבר שבקדושה, ונמצא שגם זה הדבר מסייע. מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויום טוב בלי שום הרגש חיצוני, מיום ליומיים, הוא אות שהקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול מסייע לקדש למי שבא להתקדש, ומשום הכי קדושה זו יקרה בעיני ה'". אדם ששומר שבת – השבת מקדשת אותו.

חתימת הקידוש הארץ-ישראלית "מקדש ישראל ויום השבת" (ירושלמי פסחים: "אמר רבי יוסי ברבי בון, נהגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת"; ספר החילוקים: "אנשי מזרח אומרים מקדש השבת ובני ארץ ישראל אומרים מקדש ישראל ויום השבת"; וכן נוסח זה מופיע בסידורים שמצא עזרא פליישר בגניזה) היא גילום הרעיון הזה. לשון הקידוש מבטאת זאת: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו" – זהו מקדש ישראל, "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו" – זהו יום השבת. "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". הקדוש ברוך הוא מקדש את עם ישראל על ידי שהוא נותן להם את השבת, והם שומרים אותה ומתקדשים.

הרמב"ן בבראשית ב' על הפסוק "ויברך א-לוהים את יום השביעי ויקדש אותו" מביא בשם רב סעדיה גאון שהברכה והקידוש הם על השומרים – שיהיו מבורכים ומקודשים. רבי אברהם (אבן עזרא) פירש שהברכה היא תוספת טוב שיתחדש – בגופות יתרון כוח בתולדה, ובנשמה יתרון השכל. הרמב"ן מוסיף: "דברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים. והאמת כי הברכה ביום השבת הוא מעין הברכות והוא יסוד עולם, ויקדש אותו כי ימשך מן הקודש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד 'כנסת ישראל תהא בן זוגך', ותשכיל כי בשבת נפש יתרה באמת".

ידידי ד"ר אליעזר חדד סייע בידי לבאר שהרמב"ן מתאר את השבת כמשפיעה בעולם שפע אלוקי – "ימשך מן הקודש" רומז לספירת התפארת (ספירת ההוויה, ספירת הרחמים והאהבה), ו"מעין הברכות והוא יסוד עולם" רומז לספירת היסוד. השבת מורידה את השכינה לעולם, וכנסת ישראל כבן זוגה רומזת לספירת המלכות (ובמקביל גם לעם ישראל עצמו). הנשמה היתירה בשבת היא זו שמקנה לאדם חיים אחרים – כשנגאל מהחיים הגשמיים, מחשבון הבנק, מהמרדף וממחסום הפחד, לומד לעצור מממון וללמוד לחיות חיי קודש.

לאור זאת נבאר כמין חומר את שני הקיומים בקידוש היום. ברכה ושבח על השבת של הקב"ה, יחד עם קיום נוסף של העמקת קדושתה של השבת שניתנה לישראל כמתנה מריבונו של עולם. שמירת השבת מקדשת את ישראל, ולכן שעה שחכמים ביקשו בברכת קדושת היום במסגרת התפילה לומר אותה בלשון הבקשה, הם טבעו מטבע של ברכה "קדשנו במצוותיך", שהיא הד לפסוק "כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", וכך היא עצמה חלק מהותי מקדושתה של השבת. ממש כדברי הסיום של אבא ז"ל למאמרו – אנחנו נמנעים בשבת מבקשות של ימות החול, אבל שוטחים בקשה לקב"ה שהמתנה היקרה שהוא העניק לנו, השבת, תקדש אותנו.

סיכום

א. אין תפילה בלי בקשה, גם בשבת, משום שהתפילה היא רחמי בהגדרתה. לשון הגמרא בפסחים קי"ז ע"ב –"קידשנו/קדשנו במצוותיך" – מוכיחה שהיה ניתן לנסח את תפילת השבת בלשון הודאה, ובחירת חז"ל בלשון בקשה מבטאת עיקרון עקרוני.

ב. המושג "רחמי" בתפילה אינו חמלה של ויתור אלא אהבה וקשר.

ג. חובת תפילת ליל שבת אינה נגזרת ממחייב תפילת ערבית הרגיל (שהיא רשות), אלא מחובת קידוש היום מדאורייתא.

ד. קידוש היום הציבורי בפרהסיא נעשה דרך התפילה ב"מקרא קודש" (רמב"ן ויקרא כ"ג), ותפילת שבת עומדת אפוא במרכז היום לא רק מצד הנוהג אלא מצד הגדרתה ההלכתית. הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת תיאר את יום השבת כיום של בית הכנסת ובית המדרש.

ה. בקשת "קדשנו במצוותיך" אינה בקשה רוחנית סתמית המותרת בשבת (כשיטת אוהל מועד), אלא בקשה הקשורה בעצם מהות השבת, כחידושו של אבא במאמר. השבת שניתנה לנו כמתנה וכאות (גמרא בביצה ט"ז) תובעת מאיתנו להפכה משבת של ריבונו של עולם לשבת שלנו – ומכאן הזיקה בין "מקדש השבת" ל"קדשנו במצוותיך", שמתפרשת בחתימה הארץ-ישראלית "מקדש ישראל ויום השבת".

ו. השבת מקדשת את האדם – כביאור הנצי"ב על "לדעת כי אני ה' מקדשכם". מי שיודע לעצור ולשמור שבת כהלכתה – חי כל השבוע באופן אחר. השבת מזינה את ימות החול, וימות החול מזינים את השבת. תפילת השבת, אם כן, היא רחמי ביום של אהבה – בקשה מריבונו של עולם שהשבת שלו, שהוא נתן לנו אותה כמתנה, תיהפך לשבת שלנו בקדושה ובאהבה.

דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון

מאמרו של אבא ז"ל משקף את דמותו של בעל השמועה העומד לפנינו מתוך העיון בו, הן בדרך פריסת הדברים והן בבחירת הנושא. אבא ז"ל, עובד ה' בכל יישותו, היה שוטח תפילתו לפני קונו כתינוק שמתרפק על אמו. השבת שלו היתה שבת של "קדשנו במצוותיך", יום של תפילה ותלמוד תורה בחיק המשפחה ובחיק תלמידיו בישיבה. ולוואי שהעיון הזה ידרבן אותנו להעצים את קדושת השבת שלנו ואת התפילות בבית הכנסת.

יהי זכרו ברוך.