טוב אחרית דבר מראשיתו

'טוב אחרית דבר מראשיתו' – 'בזמן שהוא טוב מראשיתו' 

לעתים קרובות בשיעורים בישיבה, שעה שאנחנו אחוזים בסבך של סוגייה מאתגרת, אני פותח את הצעת ההסבר של הסוגייה באמירה 'טוב אחרית דבר מראשיתו', כקריאת כיוון לכך שה'מפתח' להבנת הסוגייה מצויה בחתירה ל'ראשית' שלה, ברוח המשמעות שרבי עקיבא יצק במדרשו לפסוק – 'בזמן שהוא טוב מראשיתו' (ירושלמי חגיגה ב, א). הגעה לנקודת ה'ראשית' של הסוגיה, מאפשרת לדייק את הנושא הראשוני שלה, את מושגי היסוד שלה, וממנה להאיר את ה'אחרית' המסתעפת ממנה.

הפסוק 'טוב אחרית דבר מראשיתו' ברוח מדרשו של רבי עקיבא נכלל בלוגו של האתר על שום היותו ה'בריח התיכון' של הכלים המגוונים המשמשים אותי בלימודי – עיון למדני אנליטי מדוקדק על פי שיטת בריסק משולב עם עיון טקסטואלי בהיר תוך שימוש בשיטות פילולוגיות, יחד עם הדגשת המצבים האנושיים המשתקפים במקורות ההלכה.

'וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד'

החתירה ל'ראשית' מאפיינת היטב את דרך הלימוד של 'בית האב' שלי שזכיתי לגדול בתוכו, בית של תלמידי חכמים ממסורת בית בריסק. שיטת בריסק, חותרת לחדור מבעד למסך של הפרטים בסוגייה לעומקה של הלכה, בניסוח מושגי היסוד שלה, החבויים בתוכה. מושגים אלו הם אבני היסוד של התוכן ההלכתי בסוגייה, ופרטי הסוגייה מסתעפים מהם.

את דרכי הלימוד של שיטת בריסק ינקתי מאבותיי כמו חלב אם. אבי מו"ר זצ"ל למד איתי והנחיל לי את דרך לימודו בשנים רבות בהן למדנו יחד הן בחברותא במסגרת המשפחה והן בשיעוריו בישיבת הר עציון. בעידודם של הוריי, זכיתי בשנות הנערות שלי לצקת מים על ידיו של סבי מו"ר רבם של ישראל מרן הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל. אני מודה לקב"ה על הזכות הגדולה ללמוד עם סבא ז"ל בחברותא ולהשתתף בשיעוריו במהלך חופשות הקיץ בבוסטון, ובמשך שנה שלימה בשיעורו בישיבת ר' יצחק אלחנן בשנת תשמ"ב. המפגש איתו עשה עליי רושם כביר, קשר אותי בעבותות אהבה לתורה ולמורשת 'בית הרב' בוולוז'ין.

עם סיום שנות לימודי בישיבת הר עציון, נחשפתי לעושר הטמון באימוץ דרכים נוספות בלימוד, ברכישת כלים טקסטואליים פילולוגיים – היסטוריים, ממוריי בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. קיבלתי על עצמי להשתדל להיות 'תלמיד חכמים' [המונח המקורי של הביטוי], שעיקרו להיות תלמיד שלומד מחכמים שונים ומצרף יחד את מה שלמד מהם. הצירוף בין דרך הלימוד המושגית שלמדתי מרבותיי בישיבה ובין העיון הפילולוגי שלמדתי באקדמיה נראה לי טבעי מכוח הנקודה המחברת את שניהם יחד – החתירה ל'ראשית'. לשיטה הבריסקאית החותרת לראשוניות מושגית צירפתי את הגישה הפילולוגית החותרת לראשוניות טקסטואלית, ברוח דברי הנביא יחזקאל 'וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד'. הצירוף הזה נעשה בתחילת דרכי כר"מ בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, שהיוותה עבורי בית מדרש שאפשר מפגש פורה בין למדנות לפילולוגיה. בשנים בהן זכיתי להיות שותף ב'בית הועד' בישיבת ההסדר בעתניאל, צירפתי לדרך לימודי את החתירה למשמעות ולמפגש של הלימוד עם עולמו של הלומד. אני נוהג לפתוח לימוד נושא בניתוח הדילמה האנושית העומדת בבסיס הדיון ההלכתי בסוגייה, מכוח אמון שהמודעות למציאות האנושית מאירה את הדיון בסוגייה יחד עם זה שהיא מביאה לכך שהלימוד פוגש את הלומד ומאיר את חייו. בכך צירפתי סוג נוסף של 'ראשית' – הנחת היסוד שיש דילמות אנושיות ראשוניות מושרשות בקיום האנושי הבסיסי שההלכה מתייחסת אליהן. וכך חוברות להן יחד שלש 'ראשית' – 'ראשית' טקסטואלית, 'ראשית' מושגית ו'ראשית' קיומית.

'טוב אחרית דבר מראשיתו' – 'בזמן שהוא טוב מראשיתו'.

החתירה ל'ראשית' בתורת הגר"א ובישיבת וולוז'ין

ביסודו של דבר, החתירה ל'ראשית' טקסטואלית מקורה במורשת 'בית הרב' בוולוז'ין. מאפיין מרכזי של דרך הלימוד של הגאון החסיד מוילנה, כפי שהיא מתוארת בפי ר' חיים מוולוז'ין ותלמידיו, היא 'דרך הבנה' שמוארת באמצעות 'ראשית' טקסטואלית. נציין שתי 'ראשיות' טקסטואליות שמיוחסות לגר"א. 

'ראשית' אחת היא שינוי דרכי הלימוד והחזרה לכנו של מה שמכונה 'הלימוד הישר', שעיקרו להתחיל ללמוד מהמקור הקדום ואז לעיין במסתעף ממנו. כך מתאר ר' יהודה עפשטיין, בהקדמה לחיבורו 'מנחת יהודה' את דרכי הלימוד לפני הגר"א: '… קלקול סדרי הלימוד אשר נהוג בימי עלומי בין הלומדים כי בילו ימיהם ושנותיהם בפלפולים עקומים, גם לא שמרו את הסדר הישר ללמוד ש"ס ואחר כך פוסקים, רק הקדימו את המאוחר ואיחרו את המוקדם… רק כי בווילנא ובסביבותיה כבר אחזו סדר הלימוד של רבינו אליהו הגאון החסיד ואחר כך ערך ותיקן מרן ר' חיים מוואלאז'ין את הלימוד הישר הזה בישיבתו בוואלאז'ין'. לסדר הלימוד יש קשר הדוק לדרכי הלימוד. מי שמקדים בלימודו את את המאוחר, לומד פוסקים לפני לימוד הש"ס, זה יבוא לידי ביטוי בדרך לימודו את הש"ס. 'משוחרר' מהצורך להסיק מסקנה הלכתית מלימודו, הוא יימשך ללמוד בדרך פלפול, שעיקרה הוספת קומות נוספות של טענות והסברים לאמור בסוגיות – מגדלים הפורחים באוויר. מה שאין כן מי שלומד בדרך הלימוד הישר שואף ללמוד בדרך ההבנה', הולך ליסודות של הסוגייה ובונה בניין איתן ויציב.

'ראשית' שניה שמיוחסת לגר"א היא החתירה לעיון בנוסח מתוקן של חיבורים. אף זו מתוארת בידי הרב יהודה עפשטיין ב'מכתב יקר' שנדפס בספר סערת אליהו, בו הוא מתאר בקשה של ר' חיים מוולוז'ין מרבו הגר"א לבאר לו קטע קשה בזוהר: 'בדבר אחד בזוהר הקדוש אשר שאל הגר"ח ז"ל את פי רבו הגר"א ז"ל היה נכתב תיבת 'חסד', ולא היה יודע הגר"ח ז"ל לפרשו כי במקום תיבת חסד בהמשך העניין אשר ידובר שמה אין לזה שום ביאור. ויענהו הגר"א ז"ל בפנים שוחקות, בכאן חסר בזוהר עוד כמה שורות והם במקום אחר והמעתיק העמיד בצידו תיבת 'חסר', והמדפיס חלף ועבר מתיבת חסר – חסד'.

שני חיבורים של הגר"א מעמידים במרכזם את העיקרון של 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. ביאור הגר"א לשולחן ערוך מגשים את העיקרון של 'הלימוד הישר' וחוזר לעיין במקורות היסוד ומהם להסיק את ההלכה; הגהות הגר"א לחיבורים שונים בספרות חז"ל חותרים לטקסט מתוקן ומוגה. הצד השווה הוא העמדת 'דרך ההבנה' במרכז, והעמדה ש'טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו'.

ישיבת וולוז'ין העמידה במרכזה לימוד על 'דרך ההבנה', ונוצרו בה במהלך השנים שתי אסכולות באשר לדגש כיצד להגשים את 'דרך ההבנה'. רבינו הנצי"ב מוולוז'ין המשיך את דרכו של הגר"א ונמשך לעיון ב'מקורות ראשוניים' מתוך אמון עמוק שהעיון בהם הוא המפתח להבנת ההלכה. ב'קדמת העמק' [הקדמה לחיבור 'העמק שאלה'] הוא כותב שהדרך הנכונה לפרשנות היא 'אין דרך נכונה להצדיק את הצדיק כי אם מעיקרא דדינא', ומאפיין את עצמו שמאז ימי הנעורים 'יגעתי הרבה במכילתא ותורת כהנים ספרי ראשי המקורים. ומשם בארה לשיטת חכמי התלמוד הן המה הגבורים. ומצאתי טעם בעזרת החונן אף לשאינן מוכשרים'. וכך, הנצי"ב כותב חיבורים על מקורות ראשוניים שלא היו במרכז סדר היום הלימודי – 'העמק שאלה' על 'שאילתות דרב אחאי; פירושים על מדרשי הלכה; ומעל הכל 'העמק דבר' כפירוש על חומש, המקור הכי ראשוני שלא היה במרכז הלימוד בבתי המדרש באותם שנים. בשנותיה האחרונות של ישיבת וולוז'ין, ר' חיים מבריסק הצטרף לנצי"ב בהנהגת הישיבה, והוא סלל דרך חדשה של הבנה, שכבר תוארה לעיל – דרך ההבנה המושגית אנליטית.

אני שואב השראה משני הענפים של ישיבת וולוז'ין ומאבותיי גדולי התורה – הן מתורת רבינו הנצי"ב והענף הטקסטואלי והן מתורת הגר"ח מבריסק והענף המושגי. אני מאמין ששימוש מושכל ומשלב שלהם יכול להעמיק את הבנתנו בתורה, ואני מבקש להבהיר את עמדתי אודות השימוש שלי בכלים הטקסטואליים שפותחו ושוכללו במחקר האקדמי –  אין לי סדר יום שקורא לשלב לימוד ישיבתי עם לימוד מחקרי. כפי שהסברתי בהרצאה לזכר פרופ' ישראל תא שמע, סדר היום הישיבתי שונה מסדר היום המחקרי, ודווקא משום כך האקדמיה יכולה לפתח ולשכלל כלים ולהעשיר את עולם לומדי התורה. ברם, סדר היום הישיבתי צריך להיקבע מתוך עצמו. אני דוגל בסדר יום לימודי שכולל עיון טקסטואלי ראשוני כי אני משוכנע שנכון לכלול אותו בסדר היום הישיבתי כמו שהגר"א והנצי"ב [ורבים מהראשונים] כללו אותו בסדר היום הלימודי שלהם. אני משתמש בכלים האקדמיים כדי לקדם את סדר היום הישיבתי ואני  מוצא ברכה גדולה בשימוש בהם ובחתירה ל'ראשית'. אני מבקש ללמוד תורה 'בְּכָל כְּלֵי שִׁיר' (תפילת הושענות להושענא רבא, נוסח אשכנז), ליצור הרמוניה של צלילים של 'שירת התורה' שתקרין על חיינו.

ברוך החונן לאדם דעת

'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ'