להורדת ההרצאה – לחץ כאן

תורתו של פרופ ישראל תא שמע בפי לומדי תורה

א – פתיחה

ברשות

משפחת תא שמע היקרה,

מוריי בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית,

קהל נכבד, מורי גבירותי ורבותי,

קטונתי מלעמוד כאן במחיצתם של גדולי הדעת בירושלים, הפרופסורים אידל ובן שמאי, ולשאת דברים לזכרו המבורך של גדול המדע והתורה פרופ' ישראל תא שמע זכרונו לברכה. אך אל לכם לחשוש מדבריי, לא הוזמנתי לשאת בפניכם כאן הרצאה ובה חידושי מדע ומחקר. הוזמנתי לכאן בכדי לייצג קהל שונה לגמרי מזה שמייצגים קודמיי – את קהל הלומדים והקוראים של המאמרים שאתם המלומדים כותבים. אני יודע משיחות עם חבריי המלומדים, שיחד עם המאמץ שהם משקיעים במחקר ובכתיבת מאמרים, מקננת בלבם השאלה למי אני עמל והאם יש מי שקורא ומתעניין בפירות המחקר שלי. השנה, בשיעור גמרא שלי על פרק במה מדליקין, הפניתי את הלומדים למאמר של ידידי ד"ר רמי ריינר (עורך הספר "תא שמע" הנמצא כאן בקהל) על פולמוס רבנו תם ורבנו משולם, העוסק בין היתר בברכה על הדלקת נר שבת. הדבר גונב לאזניו של רמי, וקשה לתאר את גילויי השמחה שהוא הביע בפניי על כך שדבריו נלמדים בפי לומדי תורה בתוך בתי מדרשות. השמחה של רמי היתה לא רק משום שנמצאו קוראים למאמר ש"נקבר" לפני עשרים שנה בשנתון המשפט העברי, אלא אף משום שקוראים אלו הם בני תורה הלנים בעומקה של הלכה.

ד"ר עוזי פוקס ציין בדברי ההקדמה שלו, שפרופ' תא שמע, הקדיש את הכרך הראשון של "כנסת מחקרים" – "ללומדי תורה באשר הם". בשביל לעמוד על משמעות ההקדשה, די לעיין בדמויות האחרות להן הקדיש את ספריו – הוריו ז"ל, רעייתו דבורה תבל"א, ילדיו ובני זוגם, נכדיו ונכדותיו. כך שניתן לומר שפרופ' תא שמע הקדיש את ספריו לאנשים שהוא אהב, ומכאן ניתן לומר שתא שמע אהב את לומדי התורה וראה בהם קהל יעד שהוא חפץ שיקראו את מחקריו. אני יכול לומר כאן למשפחת תא שמע שאכן כך הדבר, ובמסגרת השיעורים שלי בפרק במה מדליקין, מאמריו על נר שבת ותוספת שבת שפורסמו ב"שער השבת" בספרו מנהג אשכנז הקדמון, נלמדו והעשירו את הבנתנו את הסוגיות. דומני שאני לא טועה בהערכתי שמחקריו של תא שמע נקלטו יותר בקרב "לומדי תורה" מאשר מחקרים של עמיתיו. בכדי לעמוד על טעם הדבר, נתור בדברים הבאים אחרי היחס בין עולם המחקר לבין עולמם של "לומדי תורה" ולאור זאת אנסה להנהיר את סיבת קליטת מחקריו של תא שמע בקרב ציבור לומדי התורה היקרים ללבו.

ב. בין לומדי תורה לבין עולם המחקר

אפתח בזה שדומני שהקדשת הכרך ללומדי התורה קשורה בזה שתא שמע ראה את עצמו כאחד מלומדי התורה. בדומה להקדשות האחרות, הוא הקדיש את הספר לקבוצה שהם מעין בני משפחה שלו. למיטב הבנתי הוא מגלה לנו שבעולמו של פרופ' תא שמע לא נפל פירוד בין עולם המחקר לבין עולם בית המדרש. את המעבר שלו מספסלי ישיבת חברון לספסלי האוניברסיטה הוא לא ראה והוא לא חווה כמעבר בין עולמות. גם עת קבע את מושבו בתוך עולם המחקר ואימץ את דרכי המחקר והכתיבה המדעיים, הוא המשיך לחוש זיקה נפשית עמוקה ליושבי בית המדרש, והמשיך להיות אחד מהם, כפי שרעייתו דבורה תבל"א אמרה בדברי ההספד שלה בהלוויה של פרופ' תא שמע:

תמיד נדמית לי כאיש הרנסנס, צמא ושותה ממעיינות הידע. אך יותר מכל אהבת לשבת וללמוד גמרא. בחברותא, וכשלא היתה לך חברותא – לבד. ולא יכולת להתאפק מלומר "כמה אני אוהב ללמוד תלמוד". אהבת את גדולי ישראל הראשונים, אהבת את רמתם המוסרית ואת נפשם הטהורה.

דומני שבזה פרופ' תא שמע  דמה למלומד גדול נוסף שהוא העריצו הערצה עמוקה (ראו את דברי הזיכרון שתא שמע כתב עליו בכנסת מחקרים ד'), שאף הוא ציין במפורש שהוא כותב עבור בני תורה. כוונתי לפרופ' ר"ש ליברמן ז"ל, שציין בסיום הקדמתו לכל אחד מכרכי מהדורת התוספתא שלו: "בהוצאה זו התחשבנו בראשונה עם בני תורה המצויים הרבה אצל הספרות הרבנית, ולפיכך בחרנו בסימניות המקובלות בספרות זו…". כל הרגיל בלימוד חיבורו המונומנטלי של ליברמן, תוספתא כפשוטה, יודע עד כמה סגנון הכתיבה הוא רבני ולא אופייני לכתיבה מחקרית.

אדגיש שההתייחסות של ליברמן לבני תורה כקהל היעד של חיבורו, לא באה לידי ביטוי רק בסגנון הכתיבה הרבני אלא בראש ובראשונה בתכנים ובשאלות שהחיבור מטפל בהם. ליברמן עוסק בעיקר בתחום של פרשנות מחקרית, ופחות בחקר תופעות ובשאלות של ביקורת גבוהה. הוא אמנם מציין לתכנית שלו לכתוב "מבוא לתוספתא" בו הוא ינתח את תהליכי התהוות וגיבוש החיבור, יחסה למשנת רבי ועוד.[1] ברם, ככל הנראה הוא דחה את הוצאת התכנית לפועל רק לאחר השלמת "תוספתא כפשוטה", וברור שהוא העניק את הבכורה לעיסוק בפרשנות, וזו מטבעה קשורה יותר לסדר היום הבית מדרשי.

אף ביחס לליברמן, דומני שנכון לומר שהוא ראה את העיסוק שלו במחקר כהמשך ישיר לעיסוקו בתלמוד תורה. זכינו למרגלית יקרה, העתידה לצאת לאור בקרוב במאמר משותף של ד"ר מנחם כ"ץ ופרופ' שמואל גליק, בדמות מכתב שכתב ר"ש ליברמן לבן דודו החזון איש בשנת תרצ"א. בסוף המכתב, ליברמן עונה לדברי הנזיפה שנזף בו ה"חזון איש" על שכינה את פרופ' י"נ אפשטיין בשם "מורו", וכותב:

ומ"ש בנוגע לזה שקראתי למו"ר הרי"ן אפשטיין "מורי"  לא הבינותי דבריך, ואין אני יודע למה אסור לי לקרוא לו "רבי" והלוא למדתי ממנו כמה דברים והוא יהודי ירא וחרד, מאמין, מדקדק במצות (ואינו לומד תורה לשם חכמה) והתורה שלמדתי ממנה, היא תורה אמיתית ולא דרך משכילים, אלא זו היא דרך רבותינו ז"ל שמחפשים את האמת בדברי חז"ל, בכל הדרכים האפשריות. וכמה מקומות סתומים בירוש'[למי] התפרשו לי רק ע"פ הדרך הזאת, עיין "על הירושלמי" עמ' 80 הערה 118  ושם 76 הערה 104.  ומקוה אני שיעזרני הש"י להוציא את פירושי לאור ויתפרשו בו אלפים מקומות סתומים ואם אטעה באילו מקומות, אבל אודה להש"י בעד זה שהנחני בדרך ישרה במקומות שלא טעיתי.

ליברמן מסיים את מכתבו בתיאור נרגש:

ומה שאתה אומר שאין אני עמל בתורה כהוגן, זה אפשר, אבל אני לפעמים נופל על הספסל מחוסר אונים מרוב התאמצות ויושב אני לפעמים כמה ימים על סוגיא אחת עם ראש חבוש,  ואדרבה תבקש עלי רחמים שה' יאיר עיני, ואם מעשי אינם נכונים, הלוא כוונתי רצויה.[2]

דומני, שדברי ליברמן על דרך המחקר, "זו היא דרך רבותינו ז"ל שמחפשים את האמת בדברי חז"ל בכל הדרכים האפשריות", משקפים נאמנה גם את יחסו של פרופ' ישראל תא שמע למחקר. מכאן, הכתיבה המשותפת של שניהם אף עבור יושבי בית המדרש.

עמדה זו, המקרבת בין העולמות, שונה בתכלית השוני מהעמדה שנקט "אבי המדע התלמודי המדויק" פרופ' אפשטיין. מראשית ימי עיצובו וגיבושו של המכון למדעי היהדות, אפשטיין התעקש על חשיבות ההפרדה בין בית המדרש לבין המכון. וכך הוא כותב לפרופ' מאגנס בשנת תרפ"ו:

ובאשר לאיחוד הישיבה והאוניברסיטה, לא נראית לי אפשרות לכך. האוניברסיטה לא תרשה לעולם הגבלת חופשה ודרך החקירה, והישיבה – אם לא תרצה לאבד את עצמה לדעת – לא תרשה חופש חקירה במקצועות התלמוד והתנ"ך.[3]

הרוצה לעמוד על עומק ההבדל בין העמדות של שני חוקרים דגולים אלו, לא יסתפק בהצהרות הנ"ל אלא ישווה את שני החיבורים המונומטליים שלהם – את מבוא לנוסח המשנה לתוספתא כפשוטה. בעוד שעיקר החיבור של אפשטיין עוסק במחקר טהור – בחקר הנוסח ובחקר מסירת המשנה, הרי שעיקר החיבור של ליברמן עוסק בפרשנות, שכבר עמדתי לעיל על זיקתו לעולם בית המדרש.

לאמתו של דבר, לא רק אפשטיין התעקש להפריד בין העולמות. אף רבים מגדולי ראשי הישיבות חשבו וחושבים כאפשטיין שדרך החקירה האקדמית היא איבוד לדעת של הישיבה. לכן לא נתפלא על ההתעלמות של עולם הישיבות במשך תקופה ארוכה מפירות המחקר התלמודי. אני מתייחס לא רק לעולם הישיבות החרדי, אלא גם לאגפים היותר 'פתוחים' של עולם הישיבות הדתי לאומי. כך, רבותיי הדגולים בישיבת הר עציון, מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל ויבל"א אבי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, הידועים בפתיחותם הרוחנית והתרבותית, לא הכניסו דבר מפירות המחקר התלמודי לתוך בית המדרש. בכל שנות לימודיי בישיבה לא שמעתי מפיהם אזכור של מחקריו של אפשטיין ושל חוקרים רבים אחרים. היוצא מן הכלל היחיד בשנות לימודי בישיבה היה ר"ש ליברמן וחיבורו "תוספתא כפשוטה", שכבר עמדתי לעיל על סגנונו הרבני ועל זיקתו לבית המדרש. ברם, אף ביחס לליברמן מדובר ב"תוספתא כפשוטה" לבדה. ברם, מחקריו האחרים של ליברמן (שקובצו בספר מחקרים בתורת ארץ ישראל), לא היו מוכרים לנו אז.

יחד עם זאת, זה כבר כמה שנים, אנו עדים לתנועה הולכת וגוברת של התקרבות בין העולמות, הבאה לידי ביטוי בשני העולמות. מחד גיסא, את ספסלי החוגים לתלמוד מאיישים בוגרי ישיבות המגלים עניין במחקר התלמודי יחד עם זה שרבים מהם ממשיכים לקיים זיקה רוחנית לעולם הישיבות בו הם צמחו. מאידך גיסא, בישיבות מסוימות שמספרן הולך ומתרבה, פירות המחקר התלמודי נלמדים בין כתלי בית המדרש ומשולבים בתוך סדר הלימוד הישיבתי. מדובר במספר הולך וגובר של מוסדות, דוגמת ישיבות הקיבוץ הדתי (עין צורים ע"ה ותבל"א מעלה גלבוע), ישיבת עתניאל, ישיבת תקוע, ישיבת פתח תקוה ועוד. ברם, לא אכחד מכם שהדבר עדיין לצנינים בעיני חלק גדול מהמוסדות התורניים, ומדובר בתהליך מורכב שאנו בעיצומו, אשר את אחריתו מי ישורנו.

כמי שמשתייך למחנה של העמדה הדוגלת בשילוב פירות המחקר התלמודי בתוך בית המדרש, אני מבקש להציג את עמדתי באשר ליחס הראוי בין העולמות. לדידי, ההתקרבות בין העולמות אין משמעה טשטוש השוני ביניהם. אדרבא, דווקא משום שאני דוגל בשילוב, לכן אני דוגל בעמדת אפשטיין באשר לחשיבות ההפרדה בין המוסדות. זה נשמע קצת פרדוקסלי, ולכן אסביר את הדברים.

אפשטיין הדגיש בדברים שצוטטו לעיל את הפער בין המוסדות באשר לנקודה אחת – חופש אקדמי הנחוץ לשם עריכת מחקר מדעי לעומת האופי הדוגמטי של מוסד הישיבה. ברם, סבורני שעומק ההבדלים בין העולמות לא מתמצה בזה. השוני בין המוסדות הוא עמוק וממנו נגזרים הבדלים מהותיים נוספים. ביסודו של דבר,  יש למוסדות אלו מטרות שונות, והיחס ביניהן דומה ליחס שבין חוקר תולדות המוסיקה לבין מלחין הכותב מוסיקה בעצמו. מוסד האוניברסיטה הינו מוסד מחקר החוקר מ'בחוץ' את תהליכי המסירה של התושבע"פ ואת ספרות תושבע"פ, בעוד שבית המדרש ממשיך להיות חוליה חיה במסורת תורה שבעל פה החותר למשמעות ולקיומיות עכשווית, ולמפגש עכשווי עם ההתגלות שמקורה בסיני והנמסרת מדור לדור. מכוח הבדל יסודי זה נגזר ההבדל באשר לחופש האקדמי יחד עם הבדלים מהותיים נוספים ביחס לתכני ונושאי הלימוד ובאשר לשיטת הלימוד. לא ניתן להגשים את מטרת הלימוד בבית המדרש באמצעות תכנית לימודים של אוניברסיטה, והישיבה איננה המקום המתאים לעריכת מחקר. היות וכן, מן הראוי להמשיך ולקיים את ההפרדה בין המוסדות על כל מכלול ההבדלים והשוני ביניהם. מכוני מחקר אקדמיים ימשיכו לפתח בעוז את מחקר התלמוד והכשרת חוקרים במקצועות מדעי היהדות תוך שהם חוקרים את נוסח החיבורים ואת תהליכי ההתהוות של החיבורים ואת תהליכי המסירה של התושבע"פ, ועוד נושאים המתאימים למחקר במסגרת זו. לעומתם, יש להמשיך בישיבות בסדר היום הישיבתי ובדרכי הלימוד התואמות את המטרות הרוחניות, הלימודיות והחינוכיות של עולם הישיבות. לעניות דעתי, הקריאה להתקרבות בין העולמות איננה קריאה לסינתזה בין העולמות ואל לנו לטשטש את ההבדל ביניהם. נקודת הכניסה של מחקרים לתוך בית המדרש אינה נובעת מהצורך לחבר בין עולמות אלא מושרשת בנקודה שונה. כהמשך למשל שציינתי לעיל על היחס בין חוקר תולדות המוסיקה לבין מלחין, אציין שעל אף ההבדל הברור בין החוקר לבין המלחין, מלחין עכשווי יכול לצאת נשכר מהכרת מחקרים שנכתבו על תולדות המוסיקה. הדברים אמורים במיוחד ביחס לנמשל על היחס בין החוקר לבין הלמדן. שכן, בשונה ממלחין הכותב מוסיקה עכשווית, עולם בית המדרש בהיותו חלק מעולם של מסורת הרי שהוא נשען על מקורות קדומים שעליו לברר בנאמנות את פרשנותם. בכך, עולם בית המדרש מכיל בתוכו באופן מהותי מתח של הוראת הלכה עכשווית הנשענת על פרשנות מקורות עתיקים. היות ופרשנות המקורות העתיקים (או שמא מדרש המקורות העתיקים) הוא חלק מהעשייה הבית מדרשית, הרי שפירות המחקר יכולים להעשיר את עולם בית המדרש בכך שהוא יסייע בידו את הגשמת המטרות שבית המדרש מציב לעצמו. כך, הגברת העיסוק הטקסטואלי בבית המדרש לא מתבקשת משום שעושים כן באקדמיה. אני סבור שהעיסוק הטקסטואלי נצרך בבית המדרש כחלק מהגשמת המטרות של בית המדרש עצמו השואף ללבן את הסוגיה הנלמדת, וכך עשו גדולי ישראל במשך הדורות. היות ומחקר התלמוד פיתח  מאד את תחום המחקר הטקסטואלי, הרי שהעיסוק הטקסטואלי בבית המדרש יוצא נשכר משימוש בפירות המחקר המדעי בתחום. ברם, אין משמעות הדבר שבבית המדרש ימירו את שיעורי הגמרא בקורסים המכשירים חוקרים.[4]

באופן פרדוקסלי, תחושת האיום מהמפגש עם הדיסציפלינה השונה המלווה חוקרים ולמדנים משני עברי המתרס, והיכולת של כל עולם להעשיר את רעהו ומכאן התקווה להורדת המחיצות בין העולמות, נובעים דווקא מאותה נקודה – מהשוני בין העולמות. מחד גיסא, השוני בין העולמות הוא הסיבה לתחושת האיום. העובדה שהמדע עוסק באופן מדויק בחקר זוויות של הסוגיה שהלמדן מתעלם ממנה, מאיימת על חותם האמת של בית המדרש. מאידך גיסא, דווקא משום השוני, יש למחקר פוטנציאל אדיר להעשיר את הלימוד הישיבתי, שכן הוא מציע ללומד תכנים שהוא לא עומד עליהם מכוח עצמו. האתגר שרובץ לפתחנו הוא כיצד לראות בשוני כוח מפרה מבלי לחוש תחושת איום. סבורני שהדרך לכך מצויה בפיתוח שתי תכונות נפש, שאולי נראות במבט ראשון, כסותרות האחת את רעותה,  אך לאמתו של דבר הם כרוכים זה בזה – ביטחון עצמי וענווה. תחושת איום על ידי השונה נוצרת מחוסר ביטחון עצמי ומחשש שמא העשייה שלי אינה מוצדקת, שהרי השני עושה את הדברים אחרת. תחושת האיום מובילה לזלזול בהישגי השני, בכדי להצדיק את ההתעלמות מהישגיו. ובכן, בכדי לסלק את תחושת האיום על כל צד לטפח תחושה של ביטחון עצמי ואמון מלא בעשייה שלו. המשך קיום ההפרדה בין המוסדות צריך להיות מלווה בתחושה של ביטחון עצמי של כל מוסד באשר לנחיצות הלימוד הנעשה בין כתליו. טיפוח הביטחון העצמי מאפשר להשתחרר מהצורך לזלזל בהישגי השני, ולכן הוא מכשיר את האדם להתמלא בענווה ובתחושת אמת שיש ממש במעשי הצד השני, וכי אני יכול ללמוד ממנו דברים שהוא פיתח, למד או חקר. במקום לחשוש מהישגי השונה, אני מציע לשמוח על היכולת ללמוד ממנו. דומני שמי שבאמת בעל בטחון עצמי בעשייה שלו, יודע גם את גבולות העשייה שלו. לכן ביטחון עצמי אמתי מצמיח מתוכו ענוות אמת המאפשרת ללמוד מכל אדם, והיא הנותנת תקוה ליכולת של הפריה הדדית בין העולמות.

סיכומו של דבר, עולם המחקר ועולם הלמדנות מהווים שני עולמות שונים, שדווקא משום כך יש להם יכולת הפריה הדדית. אולם, היות ומדובר בעולמות שונים, סבורני שכל עולם ישאב מחברו דברים הקשורים לסדר יומו שלו. לכן, לא כל המחקרים בעלי פוטנציאל שווה לכניסה לתוך בית המדרש, ולא כל תובנה למדנית יכולה להעשיר את עולם המחקר. המחקר בעל הפוטנציאל להעשיר את הלימוד בבית המדרש הינו בעיניי, בעיקר מחקר הקשור לסדר היום הבית מדרשי.

ג. פרופ' תא שמע

הדברים הנ"ל מאפשרים לנו להבין את הרקע לכך שמחקריו של פרופ' תא שמע נלמדים בבית המדרש ומוכרים יותר על ידי בני תורה מאשר מחקרים של חוקרי תלמוד אחרים. הסיבה המרכזית לכך היא שרבים ממחקריו של תא שמע עונים היטב על התיאור לעיל. מחד גיסא, נושאי מחקריו קשורים לסדר היום של בית המדרש, ולכן בני תורה מוצאים בהם עניין. מאידך גיסא, העניין שהם מגלים במחקריו אינו משום שתא שמע כותב כתיבה ישיבתית אלא יכולת ההעשרה שלהם היא דווקא משום שתא שמע מספק לקורא מבט ומחקר שנוצרו מחוץ לבית המדרש.[5]

הנתון הראשון והפשוט שמקרב את תא שמע לסדר היום של לומדי תורה הוא ההתמקדות שלו בחקר הספרות הרבנית, הקרובה יותר לאופן הלימוד הישיבתי הרגיל לפרש את מקורות חז"ל על פי ספרות הראשונים. יש לבני תורה רבים ריחוק נפשי וקושי לקרוא מחקרים הניגשים ישירות לפרשנות מקורות חז"ל ואשר לעתים מציעים להם פירושים השונים מהמקובל בפרשנות המסרותית. לעומת זאת, מחקר הספרות הרבנית קרוב יותר לתכני הלימוד של בית המדרש ומכאן קליטתו הפשוטה יותר. תא שמע מציע במחקריו על הספרות הרבנית הנלמדת בישיבות מבט מעשיר ומפרה אשר מסבירים את העניין במחקריו.

הדברים אמורים ביחס לשתי סוגות המחקר המרכזיות שתא שמע כתב במסגרתן.

רבים ממחקריו של תא שמע עוסקים בתולדות הספרות הרבנית – בתיאור דרכי לימוד ויצירות ספרותיות של גדולי ישראל. תא שמע עסק בזאת במאמרים רבים, ואת עיקר התובנות שלו הוא סיכם בחיבורו "הספרות הפרשנית לתלמוד". מחקרים אלו עוסקים בשאלות שלא נדונות בבית המדרש, הרגיל להתמקד בלימוד גופי תורה אך עוסק מעט ברפלקציה על דרכי לימוד ושיטות לימוד. עם זאת, ניתן בפה מלא לומר שמחקרים אלו בעלי זיקה עמוקה לסדר יומם של יושבי בית המדרש. היות ותורתם של גדולי ישראל אלו שגורה בפי בני תורה, העמקת הידע על היוצרים והבנת היצירה מעוררת עניין בקרב בני התורה ומעמיקה את הבנתם את תורת הראשונים.[6] בנוסף, סגנון הכתיבה של תא שמע המלא באהבה ובהערכה עצומה כלפי הראשונים שאת תורתם הוא מתאר נופלת על אזנים כרויות בתוך בית המדרש שאינו רגיל בשפה ביקורתית, ומאפשרת לחיבוריו להיקלט בלבבות של לומדי התורה.

בצד זה, תא שמע גם פרסם מאמרים רבים בחקר המנהג וההלכה בימי הביניים. מאמרים אלו הם בעלי עניין עבור בני התורה, שכן הם עוסקים ישירות בגופי תורה. עיקר ההעשרה שיש במאמרים אלו קשורים בהיקף הידיעות האדיר של פרופ' תא שמע בספרות הרבנית, היקף שהוא עצמו מתאר שהוא רכש אותה במסגרת עבודתו כמנהל המכון לתצלומי כתבי יד בספרייה כאן. טיבו של הלימוד הישיבתי שהוא עוסק בשגרה הלמדנית. עיקר החיבורים הנלמדים הם חידושי הראשונים על הדף. תא שמע במחקרים אלו מעשיר את המבט הישיבתי בכך שהוא מרחיב את מעגל החיבורים הנלמדים בקרב לומדי התורה ומתאר בבקיאות עצומה את השתלשלות הנושא מהיבטים שונים. בעיקר חביבים עליו מחקר נושאים שקשה לתאר את הרצף בין המופיע בספרות הראשונים לבין יסודם בספרות חז"ל. תא שמע תר במאמריו על נושאים מעין אלו אחרי השתלשלות השיטה תוך חיפוש רקע אפשרי במקורות א"י ותוך כדי בחינת רקע אפשרי במציאות הריאלית שתסביר את הרקע להתגבשות השיטה. אופייניים לתיאור זה הם מאמריו בחטיבה "שער השבת" בספרו מנהג אשכנז הקדמון, שם עמד על טעמם של כמה שיטות אשכנזיות באשר לתוספת שבת ונר שבת, שמושרשות בתנאים הגיאוגרפיים השונים של אשכנז מאלו של ארץ ישראל ובבל. תא שמע הצליח לייצר סגנון כתיבה אישי האופייני לו, עד שניתן לפגוש נושא ולצפות שתא שמע חקר אותו. כבר אירע לי בשעה שלמדתי את שיטת ראשוני אשכנז שניתן לצרף קטן המחזיק חומש למניין (תוספות ברכות מח.), שאמרתי לעצמי: "זהו נושא שמתאים לישראל תא שמע לכתוב עליו". ואכן, מצאתי את שביקשה נפשי במאמרו "בכוח השם – לתולדותיו של מנהג שנשכח". סיפור זה ממחיש את הצלחת תא שמע לכתוב על נושאים רבים יחד עם זה שהיה בריח תיכון שחיבר בין הנושאים השונים והבריח מן הקצה אל הקצה. היתה לאיש שיטה שהוא יישם אותה במרחבים האדירים של ספרות הראשונים.

ד. סיום

למעלעל בחיבוריו של תא שמע, מזדקרת בהם נכונותו לחלוק בצורה נדיבה את כל הידע העומד לרשותו עם כל אדם. שנינו בגמרא במסכת סוכה מט, ב:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב +משלי לא+ פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא: תורה לשמה – זו היא תורה של חסד, שלא לשמה – זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי: תורה ללמדה – זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה – זו היא תורה שאינה של חסד.

דומני שאין טוב מזה בכדי לאפיין את פרופ' תא שמע. הוא למד תורה לשמה מתוך אהבת חכמה ותורה אמתיים ולימדה לאחרים בלב חפץ. כך בחיבוריו, וכך גם הכרתי אותו בחייו. פעם אחת, עת שכתבתי עבודה במסגרת סמינריון של מורי פרופ' זוסמן, ראיתי אותו אוכל בקפיטריה של רחל בהר הצופים. ניצלתי את ההזדמנות וניגשתי אליו ושאלתי לעצתו בנושא שהטריד אותי מתחום העבודה. והוא בלי שום חשבונות אישיים, תוך כדי שהוא ממשיך לאכול את הסנדויץ' שיתף אותי בכל הידוע לו בנושא. וכל זאת עבור מי שלא למד אותה עת בשיעור שלו. כך איתי, וכך עם כל אדם.

דיברתי קודם אודות חשיבות שילוב הביטחון העצמי יחד עם ענוות אמת. גם בזאת, פרופ' תא שמע לימד אותנו שיעור חשוב במתן דוגמא אישית. המעיין במחקריו של תא שמע חש את תחושת הביטחון העצמי של המחבר, במיוחד בחיבורו הגדול "הספרות הפרשנית לתלמוד", בה הוא סוקר ממעוף הציפור יצירה תורנית בעלת היקף אדיר, ומשרטט אותה ביד אמן. הקורא עומד משתאה מול היקף הידיעות האדיר של המחבר ומול ידענותו המופלגת, ולא חש לרגע בהיסוסים של המחבר שיכולים לנבוע מתחושה של חוסר ידע או מכך שלא הקיף את הנושר כדבעי. יחד עם זאת, המחבר מתאר את גדולי ישראל מתוך תחושת ענווה אמתית שהוא עצמו העיד עליה בפתח החיבור:

בשנים המרובות שבהן עסקתי בחקר הספרות הרבנית של ימי הביניים, מצאתי עצמי בהתמודדות מתמדת עם יצירתם הענפה והכבירה של כמה וכמה מן הדמויות הגדולות ביותר בתולדותינו, כרש"י, כרמב"ם, כרבנו תם וכרמב"ן. אי אפשר היה שלא לחוש רגש אמת של ענווה וצניעות אל מול גדולתם וטוהר נפשם של אישים דגולים אלה. חש אני חובה לומר זאת, משום שכל ניסיון לתאר 'מלמעלה' את מפעלם בסגנון השוואתי, קר, ביקורתי והתפתחותי, יש בו לכאורה משום התנשאות – ולא היא.

פרופ' תא שמע שילב בדמותו שילוב למופת של בטחון עצמי המשולבת בענוות אמת שמשוך עליה חוט של חסד. ולוואי שנהיה ראויים ללמוד ממנו את גופי תורתו ואת מידותיו התרומיות, להגדיל תורה ולהאדירה.

[1] כלשונו במבואו לתוספת ראשונים, א, ירושלים תרפ"ח, עמ' 1: 'ובמבוא הכללי אשתדל אי"ה לנגוע ביחס הכללי בין כתה"י השונים שבידינו ובין הפיסקאות שבראשונים'.

[2] המכתב פורסם בקובץ גנזים ושו"ת חזון איש ח"ב עמ' רז.

[3] המכתב מובא בביוגרפיה שכתבה נכדתו מיכל אפשטיין, עמ' 85, וצוטט בבמות שונות, דוגמת מאמרו של מורי פרופ' יעקב זוסמן בכרך תולדות האוניברסיטה העברית. כ"ץ וגליק משערים שייתכן וחלק מהרקע לפיטורי ליברמן האוניברסיטה עברית קשורים בחששו של אפשטיין שליברמן מערב מדע יחד עם תורה.

[4] התמקדתי בהרצאה זו בעיקר בתרומה שהמחקר יוכל להעניק לישיבה, משום שכר"מ בישיבה אני מתייחס למסגרת שאני חי בתוכה. ברם, תיאור מאוזן יותר של הדברים היה צריך להתייחס לתרומה האפשרית שחוקרי תלמוד יכולים לקבל מעולם הלמדנות.

[5] בכך, העניין במחקריו של תא שמע שונה מהעניין בתוספתא כפשוטה. זה האחרון נלמד כי הוא עצמו חתום בחותם של בית המדרש, ואילו מחקרי תא שמע יש בהם חותם אקדמי יותר, וההעשרה היא משום שהשונה מפרה. ברם, כאמור, השונה מפרה כאשר יש נקודת השקה משותפת.

[6] שמעתי מאבי מו"ר שהרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל סיפר לו שהוא עיין בספרו של תא שמע על בעל המאור. הגרש"ז סיפר לאבא שהוא התעניין במיוחד בדיון של תא שמע אודות שאלת גילו של בעל המאור בשעה שחיבר את ספר המאור.