וחותם בגאולה – דרשת שבת הגדול תשפ"ד

א.    לפיכך אנחנו חייבים להודות

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ:

הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.

אנחנו מקדימים לאמירת החלק הראשון של ההלל בסוף ה'מגיד' את פסקת 'לפיכך', המנמקת את חובת אמירת ההלל במסגרת הסדר. הצורך בנימוק נובע מכך שמכוח דיני אמירת הלל לא מתחייב לומר הלל בלילה, שהרי המשנה במגילה ב, ה כוללת את אמירת הלל במסגרת מצוות שנוהגות ביום. מדובר אפוא בהלל מיוחד, כפי שתיאר אותו רב האי גאון בהסברו מדוע אין לברך על אמירת ההלל במסגרת ההגדה:

אין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל[1]

ניסוח קרוב בפי הר"י מיגאש:

בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה[2]

הגר"ח קבע שחובת אמירת ההלל במסגרת ההגדה מתחייב מכוח מצות סיפור יציאת מצרים, שכוללת חובת אמירת הלל, כפי שמפורש בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז:[3]

והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

מכאן הצורך בהקדמת פסקה מנמקת לפני אמירת ההלל בסיום ה'מגיד'. הבנת פסקה הפותחת במילה 'לפיכך' מתאפשרת רק במתן מבט לפסקה שמופיעה לפניה, והיא:

בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים.

לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ.

פסקה זו קובעת שבמהלך ליל הסדר אנחנו לא מספרים סיפור מהעבר על אירועים שאירעו לאבותינו לפני אלפי שנים. אמירת ההגדה מזמינה אותנו לחוות דרכה את הסיפור של השעבוד והגאולה של עמנו. לכן, בסיום ה'מגיד', עם הגיענו לרגע היציאה ממצרים, אנחנו במעמד קיומי בו אנחנו רואים את עצמנו כמי שנגאלו אף הם. מכוח תודעה קיומית זו אנחנו פוצחים פינו בשירה ואומרים הלל.[4]

ברם, נעיר שבכתבי היד של משנה פסחים פרק י', בה מובאת נוסח החלק המסיים של ה'מגיד', לא מופיעה פסקת 'בכל דור ודור'.[5] תחת זאת, הפסקה המטרימה את פסקת 'לפיכך' היא משנת רבן גמליאל, שהמשפט המסיים של דבריו והצמודה ל'לפיכך' היא הסבר המצה – 'מַצָּה, עַל שֵׁם שֶׁנִּיגְאָלוּ. ממילא, שמתוך המשנה מתבאר נימוק שונה המחייב את אמירת ההלל בסיום ה'מגיד' – הגאולה מחייבת אמירת שירה.

מרכזיות הגאולה בולטת במשנה בכל חטיבת הסיום של ה'מגיד':

וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה.

[ז] ר׳ טַרְפוֹן או׳: ״אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אבותינו…

ר׳ עֲקִיבָה או׳: ״כֵּן … וְנוֹדֶה לָךְ עַל גְּאוּלָּתֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, גָּאַל יִשְׂרָאֵל

נסכם שחתימת ה'מגיד' מסתיימת בגאולה ושיאה ב'לפיכך' – גאולה מחייבת אמירת הלל.

הפער בין נוסח המשנה ובין נוסח ההגדה אינו גדול. אף בנוסח המשנה יש דגש על כך שגאולת מצרים אינה אירוע מהעבר אלא תודעה קיומית המפעמת בנו:

לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּח, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְגַדֵּל לְמִי שֶׁעָשָׂה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ אֶת כָּל הַנִּיסִּים הָאֵילּוּ, וְהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ…

[ז] ר׳ טַרְפוֹן או׳: ״אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְ׳, וְהִיגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה״

בנוסח ההגדה יש דגש על הגאולה:

לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ.

מסתבר שהמקורות קרובים זה לזה, וכל אחד מלמד על חברו. מאורעות יציאת מצרים אירעו בעבר;  כל הדורות הם גאולים.

בעצם שימת הדגש על גאולה כשיא ההתרחשות של 'מגיד' יש מן החידוש, שכן בכל פרשיות יציאת מצרים השורש גא"ל מופיע פעם אחת בלבד בשמות ו, ו:[6]

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י י"י֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃

ובכן, שאלה מתבקשת היא מה משמעות הדגש של חכמים בשיא של 'מגיד' על גאולה, כאשר מדובר במילה שכמעט ולא נזכרת ולא מודגשת בפרשיות יציאת מצרים?

ב.     הלל בסוף המגיד וחותם בגאולה – מבט להלל ולברכת אשר גאלנו

נחדד את הדברים מתוך מבט למשנה פסחים י: ו המביאה מחלוקת ב"ש וב"ה איזה חלק של ההלל נאמר בסיום ה'מגיד':

עַד אֵיכָן הוּא או׳?

בֵּית שַׁמַּיִ אוֹמְרִים: עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, וּבֵית הֶלֵּל, עַד ״חַלָּמִישׁ לְמַעְיְינוֹ מָיִם״.

וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה.

לאור התפיסה שאמירת ההלל נאמרת כאן כחלק ממצות סיפור יציאת מצרים, מתבקש לומר בסיום ה'מגיד' את מזמור קיד, 'בצאת ישראל ממצרים', כשיטת בית הלל. ברם, מה פשר שיטת בית שמאי, שאומרים רק את מזמור קיג?

ניתן מבט להמשך המשנה – 'וחותם בגאולה'. נלך בעקבות הסבר הרשב"ם שהכוונה היא שחותמים את אמירת ה'מגיד' וההלל בברכת 'אשר גאלנו' המובאת מיד בסמוך.[7] לדבריו, הלכה זו מוסכמת על שני הבתים שיש לחתום את ה'מגיד' בגאולה.[8] במקבילה בתוספתא פסחים י, ט, עדי הנוסח נחלקו בעניין זה. נוסח כ"י ערפורט וכ"י וינה דומה לאמור במשנה, בעוד שכ"י לונדון מוסיף בסיום דברי בית שמאי 'ואינו חותם':

עד היכן הוא אומ', בית שמיי או' עד אם הבנים שמחה [כי"ל – ואינו חותם]. ובית הלל אומ' עד חלמיש למעינו מים, וחותם בגאולה.

לגרסת כ"י לונדון, המחלוקת בין  הבתים היא כפולה; ב"ש וב"ה נחלקו  האם 'בצאת ישראל ממצרים' נאמר בסיום ה'מגיד' ונחלקו האם יש לברך את ברכת הגאולה. ביסודו של דבר מדובר במחלוקת אחת. לדעת ב"ש ה'מגיד' לא מסתיים בשיא של גאולה, ולכן אין לחתמו בגאולה ואין לומר בסיומו את 'בצאת ישראל ממצרים'. לעומתם, ב"ה רואים את סיום ה'מגיד' כגאולה ולכן אומרים בסיומו את 'בצאת ישראל ממצרים' וחותמים בגאולה. ברם כאמור, נוסח זה יחידאי לכ"י לונדון ומסתבר שמדובר בתוספת, אך נראה יותר להעדיף את נוסח שאר העדים, לפיהם אין לנו מסורת הלכתית שלשיטת ב"ש לא חותמים בגאולה.[9] כלומר, לכו"ע יש לחתום בגאולה ועדיין הבתים נחלקו האם לומר בסיום ה'מגיד' את 'בצאת ישראל ממצרים'.

התוספתא ממשיכה בהבאת דיון בין ב"ש ובין ב"ה:

אמרו בית שמיי לבית הלל וכי כבר יצאו שמזכירין יציאת מצרים,

אמרו להם בית הלל אפילו הוא ממתין עד קרות הגבר הרי אילו לא יצאו עד שש שעות ביום, היאך אומר את הגאולה ועדין לא נגאלו.

ב"ש טוענים כנגד ב"ה שלא נכון להזכיר את 'בצאת ישראל ממצרים' בסוף ה'מגיד' – שהרי עדיין לא יצאו בשעה זאת ממצרים. ב"ה עונים כנגדם שאם כן גם לא נכון להזכיר את 'בצאת ישראל ממצרים' אף בחלק השני של ההלל לאחר הסעודה, שכן יצאו ממצרים בשש שעות ביום ט"ו. ממילא שאמירת 'בצאת ישראל' בלילה היא בכל מקרה לפני זמן היציאה. לכן כשם שניתן לדעת ב"ש לאמרו אחרי הסעודה, כך אף ניתן לומר אותו כבר בסיום ה'מגיד'.

התוספתא לא מפרטת מה ענו ב"ש לב"ה. קרבן העדה ורבים אחרים הציעו שב"ש חולקים על ב"ה באשר למועד יציאת מצרים, ולשיטתם מועד יציאת מצרים הוא בחצות הלילה. לפיכך נכון לשיטתם לומר את 'בצאת ישראל ממצרים' לאחר הסעודה [בהנחה שזה לאחר חצות], ואין להקיש מכך שניתן לאמרו כבר בסיום ה'מגיד'.[10] באופן דומה מובא בשם סבי מו"ר הגרי"ד זצ"ל שמחלוקת הבתים היכן למקם את מזמור קיד 'בצאת ישראל ממצרים' היא מחלוקת באשר למעמד ההלל הנאמר לאחר הסעודה:

לדעת ב"ש הפסקה השניה 'בצאת ישראל ממצרים' נאמרת לאחר אכילת האפיקומן… נראה שלדעת בית שמאי חציו השני של ההלל, כמו זה הראשון, הוא ביטוי של סיפור יציאת מצרים[11]

אף שהדברים מסתברים, הם רק מעמיקים את השאלה אודות שיטת ב"ש באשר לחלק הראשון של ההלל. מה פשר אמירת הלל בסיום ה'מגיד' אם עדיין לא יצאו ממצרים? מה בין מזמור קיג ובין סיום ה'מגיד'? מה פשר חתימת ה'מגיד' בגאולה אם עדיין לא נגאלו?

השאלות האלו הן אף לשיטת ב"ה. לדבריהם, גם בקרות הגבר עדיין לא יצאו ממצרים. ממילא יש לשאול מה בדיוק מציינים בליל ט"ו בשני חלקיו? נשים לב לסוף דבריהם – 'היאך אומר את הגאולה ועדיין לא נגאלו'.[12]  והדברים פלא – מדוע חותמים את ה'מגיד' בגאולה אם עדיין לא נגאלו?

הדברים אמורים ביתר שאת ביחס למקבילה לדיון בירושלמי פסחים י:ה:

(ג) אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי: וְכִי יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא מַזְכִּיר יִצִיאַת מִצְרַיִם?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל: אִילּוּ מַמְתִּין עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר אַדַּיִין לֹא הִגִּיעוּ לַחֲצִי גְאוּלָה. הֵיאַךְ מַזְכִּירִין גְּאוּלָה וְאַדַּיִין לֹא נִגְאֲלוּ, וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַחֲצִי הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא י"י אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'?

אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה אוֹמְרִים לוֹ: מָרֵק.

לדברי הירושלמי, ב"ה מודים לב"ש שמעיקר הדין נכון לומר בסיום ה'מגיד' את המזמור הראשון של הלל בלבד, ו'בצאת ישראל' נאמר בתורת 'מרק', דהיינו להשלים את אמירת ההלל בהוספת מזמור קיד. היוצא מכאן שהם מודים לב"ש שעיקר ההלל בסיום ה'מגיד' הוא מזמור קיג, 'ובצאת ישראל ממצרים' נאמר בתורת 'מירוק'. השאלה זהה לשני הבתים – מה פשר הדברים?

ג.      עבדי ד' ולא עבדי פרעה

הפתרון מצוי בבירור המונח גאולה – על כרחינו שיש לגאולה שתי משמעויות. וכך ניתן לומר שבמובן אחד עדיין לא הגיעו לחצי הגאולה בליל ט"ו, ועדיין במובן אחר הם נגאלו באותו לילה.

גאולה במשמעות של השלמת המהלך והגעה ליעד הסופי הנכסף של שלווה, לא אירע בליל ט"ו, ולכן נכון לומר במובן זה של גאולה – 'ועדיין לא הגיעו לחצי הגאולה'. לא רק שהם עדיין לא יצאו ממצרים עד למחרת, אלא שאף לאחר שיצאו הם נתונים בסכנה שהמצרים ירדפו אחריהם וישובו לשעבדם, כפי שאכן אירע. במובן הזה, כלשון הירושלמי בפסחים י, ו, בליל ט"ו אירע רק תחילת גאולה:

ירושלמי פסחים י':ו':ב'

כְּתִיב: בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ י"י. הִתְנַדְּבוּ רָאשֵׁי עָם, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָכֶם נִיסִּים יְהוּא אוֹמְרִין שִׁירָה.

הֵתִיבוֹן. הֲרֵי גְאוּלַּת מִצְרַיִם?

שַׁנְייָא הִיא, שֶׁהִיא תְחִילַּת גְּאוּלָּתָן.[13]

הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, עומד על הזיקה בין שני חלקי הספר, ומרחיק לכת יותר, בקבעו שלא נגאלו אפילו לאחר קריעת ים סוף:

… ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו… והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם,⁠ נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד י"י מלא אותו תמיד.

בליל הסדר אנחנו לא מציינים את הגאולה הסופית. אנחנו מתמקדים בליל ט"ו בו מתחיל תהליך גאולה, אבל האמת היא שישראל בתחילת הדרך, ודרך קשה וארוכה לפניהם – 'עדיין לא הגיעו לחצי הגאולה'. לכן פרשיות יציאת מצרים לא מדגישות את השורש גא"ל. הוא מופיע פעם אחת במשמעות מיוחדת שתואמת גאולה בחצי הדרך, וגאולה זו התקיימה בלילה זה.

בליל מכת בכורות התקיים 'וגאלתי'. כבר בתוך לשונות הגאולה, לשון זו לא מציינת את הגאולה השלימה אלא היא שלישית מתוך חמש. 'והוצאתי' 'והצלתי' התקיימו במצרים במכות; 'ולקחתי' מתקיים במעמד הר סיני, 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'; 'והבאתי' יתקיים בכניסה לארץ בימי יהושע. ליל ט"ו הוא אמצע הדרך – וגאלתי.

מהי הגאולה של 'וגאלתי' שהתקיים בלילה זה? עמד על כך רבינו הגדול הנצי"ב – התשובה מצויה בכותרת של מזמור קי"ג – הללו עבדי ד':

בשלמא "הללו עבדי ה'⁠ ⁠" שאף הוא ענין גאולה, אף על גב שעדיין לא נגאלו ממצרים עד קריעת ים סוף, שהרי כסבורים שישובו לעבדותם, מכל מקום מיד פרעה כבר נגאלו, שהוא גזר "קומו צאו מתוך עמי" (שמות יב,יא), והיתה בזה הכוונה שלא יהיו לעולם בקרב עמו, וכדבר ה' למשה "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" (שם יא,א). והיינו דאיתא בירושלמי פרק 'תמיד נשחט' (לז,א), שאמר לישראל –"הללו עבדי ה'⁠ ⁠" ולא עבדי פרעה.

הנצי"ב מבחין מספר פעמים במהלך פירושו 'העמק דבר' בין השחרור מעבודת פרעה ובין השחרור מעבדות העם המצרי.[14] לדבריו, בליל ט"ו יצאו מעבדות פרעה אך עדיין לא יצאו מעבדות מצרים. מכאן לשון ב"ה שהגיעו רק לחצי גאולה – הם עדיין לא נגאלו ממצרים; 'וחותם בגאולה' מציין שהלילה נגאלנו גאולה שלימה מעבדות פרעה ומעתה אנחנו עבדי ד'.

נצטט במלואו את ירושלמי פסחים ה: ה שהוא מזכיר:

אָמַר רִבִּי לֵוִי: כְּשֵׁם שֶׁנִּיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה, כָּךְ נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְפַּרְעֹה, וּמַה הָיָה אוֹמֵר, קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, לְשֶׁעָבַר הָיִיתֶם עַבְדֵי פַרְעֹה, מִיכָּן וָהֵילַךְ אַתֶּם עַבְדֵי י"י.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י"י, וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה.

לדברי הירושלמי, מזמור קי"ג מבטא את המהות של גאולת ליל ט"ו, והוא המזמור היחיד שנאמר בליל יציאת מצרים! [15]

אנחנו פותחים את ה'מגיד' ב'עבדים היינו לפרעה במצרים'. במהלך ה'מגיד' אנחנו מתארים מה זה להיות עבד פרעה – פרעה משעבד את עבדיו, מתעלל בהם ומנצל אותם. עתה, עם סיום ה'מגיד', אנחנו חותמים את המהלך  במעבר מעבדות פרעה לעבדות ד', ששונה מהותית מעבדות פרעה – הוציאנו מעבדות לחירות.

הרעיון שיציאת מצרים מטרתה עבודת ד' הוא בריח התיכון מראשית הסיפור של שעבוד מצרים ועד סופו. כך בהתגלות בסנה: 'בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱ-לֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה (שמות ג':י"ב). כך בתיאור השליחות בשמות ד':כ"ג, 'וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי', ועוד ועוד.

יציאת מצרים לא נועדה לשחרר את עם ישראל מעבדות; היא נועדה להפוך אותנו לעבדי ד', כמו שמפורש בויקרא כה:[16]

(מב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃

(נה) כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י י"י֥ אֱלֹהֵיכֶֽם

כאמור, אף בית הלל מודים שהמזמור העיקרי שראוי להיאמר בסיום ה'מגיד' הוא מזמור קיג – 'הללו עבדי ד", ומזמור קיד נאמר בתורת 'מרק'. זאת משום שהמעבר הזה עמד בסכנה שפרעה יחזור בו וישעבדם כל עוד היכולת בידו. לכן לדעתם נכון לציין כבר עתה גם את המשך היציאה, שהיא השלמת התהליך. ברם, אין בזה בכדי לעמעם שעיקר מה שהתרחש בליל ט"ו אינו 'בצאת ישראל ממצרים' אלא 'הללו עבדי ד".

ד.     אני ולא מלאך – התגלות

מה אירע בלילה זה שהפך אותו לליל המעבר לעבדות ד'? מדוע הוא מכונה 'וגאלתי'?

דומה שזה משום שהקב"ה התגלה בלילה זה. כל מכות מצרים נעשו בידי שליח – משה ואהרן. והנה במכת בכורות, הקב"ה מתגלה בכבדו ובעצמו, כפי שאנחנו אומרים בהגדה:

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים – לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים – אֲנִי וְלא שָׂרָף; וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ; אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא ולא אַחֵר.

ההתגלות של הקב"ה באותו לילה היתה עם עמו שישבו משפחה משפחה מוכנים לקראתו, באכלם קרבן פסח, נעליהם ברגליהם ומתניהם חגורים. ליל ט"ו הוא ליל מפגש, בו הקב"ה הופיע כגואל במשמעות שהתקשרנו הדדית, ומעתה הוא קרוב שלנו שדואג לנו.

ההתגלות הזאת היא קיום ההבטחה של 'וגאלתי' כי בצד זה שגאולה מתפרשת כהגעה לקץ המבוקש היא בעיקר מתפרשת כמסמלת קשר. להיות גואל עניינו להיות קרוב עם אחריות. כך עולה בפסוקים בויקרא כה:

(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

וכך במגילת רות:

ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה.

'וגאלתי' פירושו שנרקם קשר בין הקב"ה ובין עם ישראל. אמנם מאורעות יציאת מצרים אירעו לאבותינו. אולם כל הדורות הם גאולים במובן שעם ישראל לדורותיו מקושר לקב"ה. ליל הסדר הוא לילה של קבלת עול מלכות שמים, חידוש הברית, ליל כלולות.

הרעיון הזה משתקף אף בברכת 'ראה בעניינו'. אנחנו מציינים בברכה 'וגאלנו מהרה למען שמך', שפירושו, שמך נקרא עלינו; אנחנו ממשיכים 'כי גואל חזק אתה' – שם ד' נקרא עלינו ואתה הגואל שלנו. נזכיר את הגמרא במגילה יז:

ומה ראו לומר גאולה בשביעית?

אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית.

והאמר מר: … בשביעית – מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. –

מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא

ובפירוש רש"י שם:

ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה – קבעוה בשביעית

ברכת 'ראה בעניינו' מתארת גאולה באותו מובן של 'וגאלתי' בליל ט"ו והוא 'אתחלתא דגאולה' – קשר הדוק ומתמשך.

ה.    עבד ד' מול עבד פרעה

נדייק את ההבדל בין עבדות פרעה לעבדות ד' ונבין למה כניסה לעבדות ד' היא חירות באמצעות השוואה בין שני פרקים בתורה – בראשית מז וויקרא כה, שני פרקים בהם כל האדמות שייכות למלך.

בבראשית מז פרעה מנצל את שנות הרעב כדי לרכוש את כל אדמת מצרים מעבדיו. הוא נותן להם זרעים ומצווה אותם לזרוע ולשלם לו חומש מהיבול; הוא מעביר אותם ממקום למקום כדי להמחיש להם שאינם אדונים לאדמתם.

ויקרא כה מכריז 'כי לי כל הארץ', וזאת משום שהקב"ה ברא את העולם. בשונה מפרעה הוא מחלק נחלות למשפחות, מעניק בכך לעבדיו זהות והשתייכות. הוא תובע מעבדיו בשמיטה לא לזרוע, מכריז שהוא ידאג להם למאכל 'וציויתי את ברכתי לכם'. מי שמכר את אחוזתו, הקב"ה דואג להחזיר אותו לאחוזתו ולמשפחתו.

הנה טבלה משווה:

בראשית מז	ויקרא כה
(כ) וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃	(כג) וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
(כג) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָאֲדָמָֽה׃ (כד) וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאׇכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃	(ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַי"י֑ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ (ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ (ו) וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
(כא) וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃	(י) וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃

 

אנחנו לומדים בויקרא פרק כה מה המשמעות של להיות עבד ד' – הוא תובע מאיתנו לנהוג כמותו. הקב"ה גאל את בניו מעבדות; הוא תובע מאיתנו לנהוג כמותו, להידמות למידות האלוקיות – להיות גואלים קרובים שמסייעים בידי אח שמך, לא לשעבד לעבדות יהודי אחר. עבד ד' לא מנוצל על ידי אדונו; עבד ד' מקבל זהות, משפחה ואדמה מהקב"ה, מקבל ממנו אחריות שמקרבת אותו לבוראו. זוהי חירות.

ו.      וחותם בגאולה

נסיים בעיון במחלוקת התנאים אודות מטבע הברכה של ברכת הגאולה. קו חורז בין מחלוקת ב"ש וב"ה ובין מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא. כשם שב"ש מדייקים לומר רק את מזמור קיג שמבטא במדוייק את המהות של ליל ט"ו, כך רבי טרפון מצמצם את הברכה לתיאור המציאות העכשווית בה הוא חי – 'אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְ׳, וְהִיגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה'. רבי עקיבא מאמץ את עמדת היסוד של ב"ה שצריך להרים את הראש למבט רחב, להבין שהאירוע שאני נמצא בו הוא חלק ממהלך גדול לא ליפול ייאוש מתוך ההווה, לייחל לעתיד של גאולה, ולכן הוא מוסיף בה:

כֵּן ה' אֱ-להֵינוּ וֵא-להֵי אֲבותֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמועֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלום, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבודָתֶךָ. וְנאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצון, וְנודֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל

עמדה זו של רבי עקיבא משקפת את התגובה שלו למראה הר הבית השמם, המתואר בסוף מסכת מכות:

שׁוּב פַּעַם אַחַת, הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים, קָרְעוּ בִגְדֵּיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ: ״מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק?״ אָמַר לָהֶם: ״מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים?״ אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: {במדבר א׳:נ״א} ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמַת״, וְעַכְשָׁיו שׁוּעָלִים הָלְכוּ בּוֹ, וְלֹא נִבְכֶּה!

אָמַר לָהֶן: לְכָךְ אֲנִי מְצַחֵק, דִּכְתִיב: {ישעיהו ח׳:ב׳} ״וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת זְכַרְיָה בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.״ וְכִי מָה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה? אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי! אֵלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאֲתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאֲתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה.

בְּאוּרִיָּה כָּתוּב: {מיכה ג׳:י״ב} ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ [וְגוֹ׳].״ בִּזְכַרְיָה כָּתוּב: {זכריה ח׳:ד׳} ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״. עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאֲתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאֲתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאֲתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בַּיָּדוּעַ שֶׁנְּבוּאֲתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת.״ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: ״עֲקִיבָא, נִיחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ!״

ז.      גאולים אומרים שירה

ליל הסדר איננו 'מסיבת סיום' של כל הצרות שלנו אלא מעמד קבלת עול מלכות שמים. בו אנחנו מציינים את הקרבה והקשר בין הקב"ה ובין עם ישראל.

גאולים אומרים שירה, כי הבסיס לזכות לומר שירה היא היותנו עבדי ד', כי עיקר השירה היא הכרזה על הקשר. עיקר תוכנו של ההלל הוא הארת הקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה, שזורים בו הודאה ובקשה יחד:

(א) לֹ֤א לָ֥נוּ י"י֗ לֹ֫א־לָ֥נוּ כִּֽי־לְ֭שִׁמְךָ תֵּ֣ן כָּב֑וֹד עַל־חַ֝סְדְּךָ֗ עַל־אֲמִתֶּֽךָ׃

(ב) לָ֭מָּה יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָ֝֗א אֱלֹהֵיהֶֽם׃

(ג) וֵא-לֹהֵ֥ינוּ בַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֖ל אֲשֶׁר־חָפֵ֣ץ עָשָֽׂה׃

….

(ט) יִ֭שְׂרָאֵל בְּטַ֣ח בַּי"י֑ עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא

י"י֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃

וַאֲנַ֤חְנוּ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃

הוֹד֣וּ לַי"י֣ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

אָנָּ֣א י֭"י הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א י֝"י֗ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

אֵ-לִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃

(כט) הוֹד֣וּ לַי"י֣ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

ח.    פסח תשפ"ד

במהלך הדרשה הוזכר שליל ט"ו הוא 'אתחלתא דגאולה', כינוי שאנחנו מתארים באמצעותו את התקופה בה אנחנו חיים, כינוי המתאר את תקומת מדינת ישראל. התרגלנו לחגוג את חג הפסח מתוך חירות, מתוך עוצמה, גאולה וכוח.

ייתכן וסברנו שאנחנו בכוס רביעית או חמישית של גאולה. והנה באה המלחמה שפרצה בשמחת תורה והיפכה עלינו את עולמנו. מתברר שטעינו, נסוגונו אחור לאחת מהכוסות הקודמות בסדר ההגדה. אנחנו מבינים שעוד דרך ארוכה לפנינו של מאבק על זכות קיומו של העם היהודי בארץ ישראל.

אני מקווה שהתובנה המרכזית של דרשה זו, שליל הסדר הוא כוס שלישית של 'וגאלתי' תיתן לרבים מאתנו את הכוח להסב לשולחן הסדר בשנה זו.

אנחנו מצולקים, כואבים ודואבים.

רבים שואלים איך נסב לשולחן הסדר כשאחים ואחיות שלנו נמקים במנהרות החמאס, נתונים לשעבוד, אוכלים לחם עוני ומרורים.

להם אושיט יד ואומר – אנחנו לא עורכים בליל הסדר מסיבת ניצחון. ליל הסדר הוא ליל 'וגאלתי', ובלילה זה אנחנו מקבלים על עצמנו להיות גואלים קרובים לאחים שלנו.

יחד עם האבל והכאב של החודשים האחרונים, ראינו איך עם ישראל הוא עם שכלביא יקום. חוינו גילויים מדהימים של מסירות נפש, של ערבות הדדית, של קישור עמוק של העם לבסיס של כל הוויתנו כיהודים, הקריאה 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'.

ראינו בחודשים האחרונים כיצד חיילים רבים שמים את הסיפור הגדול של העם היהודי מעל טובת עצמם, מבינים שאנחנו חלק מנצח, מוכנים למסור את נפשם למעם נצח ישראל.

ליל הסדר הוא לילה בו אנחנו מספרים את הסיפור של עם הנצח – עם עתיק שרבים מבקשים לכלותו, והוא עם קדוש של גואלים שיש להם ברית עם הקב"ה שמשגיח עלינו. דווקא בעת הזאת, חובה להסב לשולחן הסדר ולספר את הסיפור של העם שלנו.

מסירות הנפש של החיילים שלנו היא גאולה. החיילים ששוכבים בליל סדר זה על הגבולות, בהם בני האהוב יוסף דוב, הם גואלים.

נתפלל לשלומם של חיילי צה"ל; נתפלל לשיקום של הפצועים; נתפלל לריפוי שבורי הלב; נתפלל לשובם בשלום של החטופים מעזה.

בקשה אחרונה – קרבן פסח הוא זבח משפחה של משפחות רבות ויש לו מעמד של קרבן ציבור. הבה נקבל על עצמנו בפסח זה לפעול למען שילוב ידיים בין כל חלקי העם, להסתכל בעין טובה אחד על השני.

 

 

[1] ר"ן על הרי"ף כו: ברב אלפס פסחים, ד"ה אבל רבנו האי גאון.

[2] שו"ת הר"י מיגאש סימן מד.

[3] ראה את המובא בשם הגר"ח בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, א', ירושלים תשס"ג, עמ' טו, בהערה 4 ד"ה ביחס לאות ה'.

[4] ראה: מהר"ל, גבורות ד', פרק סב, שהדגיש שהלל זה נאמר מעצמנו, וזהו פשר טענת רב האי גאון שאין לברך עליו, שכן אין מצווה לומר הלל בלילה זה.

[5] פסקה זו חסירה בכל כתבי היד של המשנה, וככל הנראה נדדה לתוך דפוסי המשניות מתוך הגדה של פסח.

[6] יש מקום נוסף, בשירת הים – 'נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁך'.

[7] רשב"ם פסחים קטז: ד"ה וחותם בגאולה. הביטוי מתפרש כאן באופן שונה מהופעתו במחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא האם יש לחתום את הברכה בברכת 'גאל ישראל'.

[8] ראה רשב"ם שם ד"ה כן יגיענו.

[9] ראה: ש"י פרידמן, תוספתא עתיקתא, עמ' 449.

[10] ראה: קרבן העדה על ירושלמי פסחים י, ה, ד"ה וכי יצאו; פרידמן שם, עמ' 456-450.

[11] הגדת מסורת הרב עמ' 123.

[12] יש לדון האם הכוונה היא ל'בצאת ישראל' (שהוזכר קודם) או לברכת 'אשר גאלנו' (ויש כאן טיעון נוסף). אם הכוונה ל'בצאת ישראל' הרי מזמור זה נאמר בתורת 'גאולה' וזה גם פשר הצמדת ברכת 'אשר גאלנו' אליה. ראה: פרידמן, שם, עמ' 456.

[13] ראה פירוש פני משה שם: התיבון הרי גאולת מצרים – שלא מצינו בכתוב שאמרו שירה בצאתם ממצרים: שנייא היא – יציאת מצרים שהיא תחלת גאולתן וכלומר דאכתי לא הוה אלא אתחלתא דגאולה שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים…

[14] העמק דבר שמות ז, ה, ד"ה וידעו מצרים, ובעוד מקומות.

[15] הרב דוד סילבר עמד בהגדה 'צא ולמד' עמ' עמ' 134-132 על השתקפות ספר שמות כולו במזמור – עבדי ד', נדיבי עמו, מה שמרמז לנדיבי הלב בתרומת המשכן.

[16] ראה רמב"ן שמות כ, ב ד"ה טעם מבית עבדים.