יחס התורה לבעלי מום

קריאת פרשת בעלי מום מעוררת אצל אדם מודרני אי נוחות, בגין הפער הברור בין הפסול של התורה את בעלי המום לעבודה במקדש ובין התפיסה הרווחת כיום כלפי בעלי מוגבלויות (רק נשים לב לשינוי בכינוי, והרי לשפה יש ערך רב ביחס שלנו כלפי תופעה), המנסה כמה שיותר לשלב ולהנגיש, והמתרגשת מכל מקרה של שילוב והצלחה של בעל מוגבלות ביכולתו לתפקד למרות המגבלה.

אני לא מתיימר לפתור את כל השאלות שעולות כנגד הפער הזה, אני מקווה שלא אפגע באף אחד. אני בעיקר רוצה להעיר כמה הערות לסדר, ולעורר מחשבה ודיון בנושא:

1. שוני בנקודת המבט – התרבות המודנית היא תרבות של אינדבידואליזם ונקודת מבט של היחיד; נקודת המבט התורנית היא מזווית ציבורית. יש השפעה גדולה לשאלה מאיזה זווית מסתכלים, האם מסתכלים על היחיד או על הציבור. מזוית היחיד כל הישג הוא מדהים, מזוית הציבור זה יכול להיראות אחרת. זה לא הנושא היחיד בו יש הבדל בין נקודות המבט. למשל, גר שמנוע מלהיות דיין. מנקודת מבט דל היחיד, נתפעם מהצלחת גר להשתלב במערכת המשפט; מנקודת מבט ציבורית, מבקשים לשמור על זהות הדיינים [בדומה לחוק האמריקאי המונע מממתאזרח לרוץ לנשיאות]. דוגמא נוספת – ממזר. מנקודת מבט של היחידמדובר בטרגדיה קשה; מזוית ציבורית המטר היא שמירה על קדושת המחנה.
2. דרכם של בעלי ההלכה – הם  אינם קהים לטרגדיה ולזוית האישית, מתאמצים בכל כוחם לאפשר מתוך קבלת הנחת היסוד שיש כאן דבר ד' אך שיש כאן טרגדיה אנושית שצריך לאפשר לו מה שניתן. דוגמא – האם לאפשר לעוור לעלות לתורה? בעל משאת בנימין, שהיה בעצמו עוור, כתב תשובה בה הוא מאשפר לעוור לעלות לתורה, אף שהוא לא יכול לקורא מהכתב, והוא פותח את תשובתו במלים 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד". כלומור יש מודעות ליחיד ורוצונו להתשלב לגמרי בחברה.
3. המאמץ הזה הוא מתוך הבנה שיש משהו בתפיסה המודרנית, ושלא מדובר בטעות. לא רק בהקשר הזה, גם בהקשרים נוספים, כמו קידום מעמד האשה, ביטול עבדות וכדומה.
4. יחד עם זאת, התפיסות העתיקות מושרשות עמוק בתרבות ובחויה האנושית וקיימות גם היום. בואו לא ניתמם; האם לא נשאר משהו מהבדלי מעמד של גברים ונשים? הכל נמחק? האם בחברה המודרנית אין יסודות כאלו? האם יש כוכבי קולנוע בעלי מוגבלויות בהוליווד? זה לא נעלם כי זה כנראה לא טעות מוחלטת. מה שצריך זה לחפש איזון ראוי ביניהם. מחפשים איזון בין ערכים שנראים לנו חיוביים לבין ערכי המסורת, החברה לעתים לא מצליחה לעשות זאת בצורה מאוזנת, נוטים מהר מדי לערכים המודרניים, ומגיעים לעתים לאבסורד ולאבדן זהות,
5. ספציפית בהקשר הזה – לא מדובר בטרגדיה מעין ממזר המונעת נישואין, בעל מום אינו היחיד שלא יכול לעבוד במקדש, גם אני שאינני כהן לא יכול. בעל מום זה סוג של זרות – עיין בגמרא קידושין סו ב – עבודתו פסולה גם בדיעבד.
6. ההנחה המודרנית שכל אדם יכול לעשות כל דבר היא הנחה לא פשוטה ובעיניי לא נכונה – יש לה לעתים מחירים לא פשוטים.
7. עלינו להשתדל בכל כוחנו להנגשה של בתי הכנסת, של תפקידים, לאפשר עד כמה שניתן שילוב של בעלי מוגבלויות בכל מרחבי החיים – יש להם זכות ביסיסת שעלינו לפעול למען מימושה.