מראי מקומות

א. המשנה

1. בבא בתרא קמד: המשנה השניה. עמוד על מבנה המשנה ועל זיקתה למשנה הקודמת ולמבנה שלה.
2. פירוש המילה – ערוך השלם, ח' עמ' קעו, ערך ששבן; תוספות הערוך, עמ' תה, ערך ששבן.
3. מבחר מקורות על שושבינות – משנה מסכת סנהדרין פרק ג משנה ה; תוספתא מסכת ברכות פרק ב הלכה י; תוספתא מסכת כתובות פרק א הלכה ד; תוספתא ב"ב פ"י הל' ז'-ט'; רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"ז הל' א'-ד'.
4. למבנה דומה למבנה משנתנו ראה תוספתא מסכת שביעית פרק ז הלכה ט
5. חשוב על ההגיון העומד בבסיס שיטת השושבינות, ומשמעות ההלכה שנגבית בב"ד.
6. מה כלול בשושבינות? ראה את האמור במשנה על החילוק בין שושבינות ובין שלח כדי יין וכדי שמן

• רשב"ם ד"ה אבל השולח לחבירו.
• רמב"ם זכיה ומתנה פ"ז הט"ו.

ב. סוגיית הגמרא

1. קמד: "ורמינהי… תנו לי בעלי ואשמח עמו".
2. עמוד על מבנה והשתלשלות הדיון – מהן הדרכים השונות ליישוב הסתירה?
3. בזיקה לתירוצו של שמואל ראה להלן קמה. למטה, "ת"ר חמשה דברים… כבמוחזק".
4. עיין בדקדוקי סופרים עמ' קצז (במהדורה הקטנה), וראה את חילופי הנוסח לשמות האמוראים הדוברים בסוגייה בהערה י'.
5. עיין במבוא לנוסח המשנה עמ' 278. איזה נוסח מעדיף אפשטיין ומדוע? השווה את דבריו להערה הנ"ל של רבינוביץ.
6. להרחבה – מבוא לנוסח המשנה עמ' 156 (ראה מעמ' 155); עמ' 245.
7. מדוע הובאו דברי שמואל הובאו אחרונים?
8. עיין תוספתא ב"ב פ"י ה"ז. מהו היחס בין ברייתא זו ובין סוגייתנו? עיין בתוספתא כפשוטה עמ' 448. השווה להם את דברי אפשטיין במלנוה"מ עמ' 279.
9. שושבינות בזמן הראשונים:
   • ר"י מיגאש ד"ה האחין שעשו
   • חידושי הרמב"ן ד"ה והוי יודע.
     10. מי שיכול – לעיין בסוגיה קמה ע"א.

משנה מסכת סנהדרין פרק ג משנה ה

האוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך:

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ב הלכה י

השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפלין כל שבעת הימים חייבי' בקרית שמע ר' שילא או' חתן פטור וכל בני חופה חייבין

תוספתא מסכת כתובות (ליברמן) פרק א הלכה ד

אמ' ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מפשפשין את החופה ואת החתן ואת הכלה שלשה ימים קודם לחופה ובגליל לא נהגו כן ביהודה בראשונה היו מיחדי' את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא נהגו כן ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים אחד משל בית חתן ואחד משל כלה ואע"פ כן לא היו מעמידין אלא לנישואין ובגליל לא נהגו כן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין ובגליל לא נהגו כן כל שאינו נוהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים כנסה בחזקת שהיא כשירה ונמצאת אילונית אע"פ שנסתרה ויש עדים שלא נתיחדה עמו כדי בעילה אין השיני יכול לטעון טענת בתולים לפיכך אין כתובתה עליו אלא מנה טענת בתולים שלשים יום דברי ר' מאיר ר' יוסה אומ' אם נסתרה מיד לא נסתרה אפי' לאחר שלשים

תוספתא מסכת בבא בתרא (ליברמן) פרק י

הלכה ז

שלח האב שושבינות כשהוא חוזרת חוזרת בעיניה נשתלחה לאב שושבינות כשהוא נגבית נגבית מן האמצע

הלכה ח

השושבינות אין בה משום ריבית חמשה דברים נאמרו בשושבינות אין בה משום ריבית וחוזרת בעיניה ונגבית מן האמצע ואין השמטה משמטה ואין הבכור נוטל פי שנים

הלכה ט

עשה עמו שושבינות בפומבי ומבקש שיעשה עמו בצנעה יכול לומר לו כדרך שעשית עמו בפומבי אף אני אעשה עמך בפומבי עשה עמו בפומבי בבתולה ומבקש שיעשה עמו באלמנה יכול לומ' לו כדרך שעשית עמי כך אני עושה עמך בבתולה עשה עמו שושבינות באשה אחת ומבקש שיעשה עמו בשתי נשים יכול לומר לכשתשא אשה אחרת אביא לך בשנייה

תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק ז הלכה ט

אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין ואין פודין בהן שבויין ואין עושין בהן שושבינות ואין פוסקין מהן צדקה אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותן לחבר עיר בטובה

רמב"ן מסכת בבא בתרא דף קמד/ב

תני שעשו למקצתן. פי' בחיי האב, והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו, לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח, ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תנו לי שושביני

(מן) [דהיינו] האב שמת, שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו.

והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג (במי) [ב]שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים, דכיון דעיכובא לאו מיניה הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא, ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו, אבל אין לומר כן כשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו, תדע שהרי אפי' הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם, ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא [דין] הקדושין שלא להחזיר (בהן) אלא במקום שנהגו אבל שושבינות חייב להחזיר מן הדין, ותמהני על הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו, אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז"ל רבי יצחק רבו שלא היה דן כן במקומו, אין למדין הלכה ממעשה, שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר.

ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו, משום דאסיקנא בסבלונות הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי וכשלא אכל שם אפי' מאכל ומשקה הדר, אלמא לא מציא למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו, וא"ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא, והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו, אלא משמע דהלכתא כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל, ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לא הדרי דלטבועין נתנו לעולם, ומיהו קשה לי הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר (קמ"ו א') מעשה באדם אחד בהלכה דר' אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע"פ שמת הוא, וי"ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל, אי נמי ההיא דר' אחא תנאי היא, והא דלא מייתינן מינה בגמ' דלא מציא למימר תנו לי בעלי משום דמימרא היא, ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי' למאן דסבר הכי גבי קדושין, דהא משמע באוקימתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לא דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין, ואפילו לר' יהודה הנשיא דאמר מת הוא מחזירין ולא מציא למימר תנו לי בעלי, ואפי' הכי בסבלונות מחזירין אפי' הדר ביה איהו, אלמא דין סבלונות שאני, ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא, ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י"ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו, אי נמי מעיקרא הוא דסלקא דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי' הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ"ש מת הוא וה"ה לשושבינות.

הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא

כמקום שנהגו דמי קאמר, דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי' במת הוא, וליכא מאן דפליג, ואיכא דאמרי כי אמרינן מנהגא מילתא היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמדן אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה רופפת, והלכתא כי האי לישנא בתרא, וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו' בפרק קמא דמכלתין (ח' ב') .