העיסוק בדאורייתא/ דרבנן לא מעסיק הרבה את האמוראים לכשעצמו. הם קובעים אם הלכה היא דאורייתא או דרבנן כשיש נפקותא הלכתית, כגון לגבי ספק. יש להבין כיצד צומחת האיבעיא גבי סימנים, הרי כל הלומד את הפרק יודע שפועלים על פי סימנים, ומדוע אפוא להסתפק האם הם דאורייתא או דרבנן.
קריאה קשובה בסוגייה מעלה שהראיות שמובאות מב"מ מורות כולן כפשוטן שסימנים דאורייתא, וחוזרת התמיהה מדוע להעלות את האפשרות שסימנים דרבנן.
נראה שהמפתח הוא במקבילה ביבמות – האיבעיא צומחת מסוגיית יבמות קכ שדנה בסימנים במת בעלה, ושם התעוןררה השאלה האם מסתמכים על סימנים, מנוסח בלשון האם סימנים דאורייתא

מראי מקומות

א. הסוגיה

• כז. המשנה; שם בגמרא בסוף העמוד 'איבעיא להו' עד המשנה כח.
• כח: המשנה הראשונה 'אמר את האבידה' וסוגית הגמרא עליה.
• מקבילות לסימנים דאורייתא או דרבנן – יבמות קכ. 'למימרא דסימנין… וסומקי'; בבא מציעא יח: 'מצא גט… דרבנן'; גיטין כז: 'רב אשי… דרבנן'

ב. מבט אל האיבעיא

• כז. תד"ה מה שמלה
• רמב"ן – א) ב"מ כז. ד"ה איבעיא להו; ב) חולין עט: ד"ה ומה שפירש (מטיבי לכת מוזמנים לעיין בסוגיה שם וברש"י)