שיעור 6 – ייאוש שלא מדעת # 4

השיעור עוסק בשח מט שהסוגיה עושה לרבא – תיובתא דרבא תיובתא והלכה כאביי ביע"ל קג"ם. החידה הגדולה היא כיצד ברייתת 'שטפו נהר' שרבא מסכים עם ההלכה שלה, מהווה ראיה נגדו. בשיעור נפרסים קריאות שונות של ראשונים, שמהם גם עולות שתי תפיסות יסוד בהבנת ייאוש. לשיטת רש"י ייאוש מביא לכך שהמציאה הופכת להפקר; לשיטת הראב"ד מותר לקחת אבידה, וייאוש מבטא מצב שהחפץ אבוד.

מקורות לשיעור:

שח מט – הראיה השטפו נהר
1. כב:, 'תא שמע דאמר רבי יוחנן… קג"ם'.
2. ראשונים:
א) רש"י על הת"ש, ראה גם רש"י בבא קמא סו. ד"ה מוצא
ב) תד"ה איסורא ותד"ה תיובתא; [להרחבה למטיבי לכת – תוספות רא"ש ד"ה ואסורא ותוספות רבינו פרץ ד"ה ואסורא]
ג) חידושי הרמב"ן ד"ה ה"ג
ד) למטיבי לכת – בעל המאור ד"ה ואסור דומיא דהיתרא; כתוב שם ורמב"ן במלחמת השם.
3. ירושלמי בבא מציעא ב, א, 'מניין לייאוש… ומכל אדם'.
א) ראו את נוסח הדרשה גם בכ"י אסקוריאל
ב) על איזה ייאוש מדובר כאן? הייאוש התנאי שמגדיר את החפץ כאבוד או שהייאוש האמוראי שמפקיר את החפץ?
4. ממליץ לעיין בהסבר מחלוקת אביי ורבא ברשימות שיעורים של סבי הגרי"ד – הצליבו את החקירות שלו עם הנלמד על ידינו.