'ושמנו קראת בשמך'

ברגעים אלו ממש, של נצנוץ הקרניים האחרונות של השמש השוקעת מבעד חלונות בית הכנסת, עם סיום שנת תשע"ה והמעבר לשנת תשע"ו, מסתיימת שנת השמיטה. לא ראי שקיעה זו כראי שקיעות אחרות בכל השנה כולה. לשקיעה זו יש משמעות הלכתית שכן שקיעה זו משמטת כספים, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ד – "אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה … וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב". הרעיון של שמיטת כספים הוא לסייע בידי לווה שהסתבך בסבך של חובות לעצור על פי התהום, שלא ייפול למקום ממנו לא יוכל יותר לעלות ולהתאושש. מדי שבע שנים, התורה קוראת דרור לכבלים האוזקים את האדם המסתבך, ומאפשרת לו להתחיל מחדש – מעין restart למחשב. במידה מסוימת, כולנו סוג של לווים, המסתבכים בכל מיני מחויבויות והסתבכויות במערכות החיים השונות, אם בבית ואם בעבודה, ומתקשים להשתחרר מעולם. בשעת שקיעה זו של השמטת כספים, נפנה מבט אופטימי לשנה חדשה, נתפלל לקב"ה שיעזור לנו להשתחרר מהכבלים הכובלים אותנו ולמצוא את הכוחות להתרענן ולהתחיל מחדש. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שמיטת כספים נוגעת בשורש של קיומנו כבני אדם – השאיפה להשיג בטחון ויציבות לחיינו. המכשיר המרכזי המשמש אותנו לשם כך הוא הממון שלנו המקנה לחיינו בטחון. הכסף שלנו עוזר לנו לגרש את החרדות שלנו מהעתיד הלא נודע. הוא מספק לנו ביטחון שתהיה לנו היכולת בעתיד לספק לעצמנו מזון, מקום מגורים, בריאות, והכנסה לשנות זקנה ושיבה. ספר דברים כולו מכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ, תוך שהוא מעודד הצלחה אנושית יחד עם האזהרה החמורה מהסכנות הרוחניות השלובות בעושר, ומזהירה משכחת ד' על ידי אלו היושבים בבתים מלאים כל טוב. שמיטת כספים באה להזכיר לנו הן את הערבות שלנו כלפי אחינו האביונים והן מי נותן לנו כוח לעשות חיל ומידי מי באה לנו ההצלחה שלנו. אף שאנחנו כותבים פרוזבול ולא משמטים בפועל, אף ההזדקקות לכתוב את הפרוזבול משמשת לנו תזכורת שהמפתח להצלחתנו הוא השחרור מהאשליה שככל שנצבור יותר ממון נצליח יותר, שכן המפתח להצלחה הוא בברכת ד', כלשון פרשת שמיטת כספים: "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, ד', בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹקיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ד' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".

בדומה לשמיטת כספים, אף ראש השנה, סודק את אשליית הביטחון האופפת אותנו. יחסית לדורות עברו, האדם המודרני חי בתחושה גוברת והולכת של בטחון אישי. הרפואה המודרנית מיגרה מגפות ומצאה מזור למחלות רבות שבעבר הפילו חללים כזבובים. יש שפע של מזון ומים, ואנחנו מוקפים בביטוחים שונים ומשונים שעיקרם סילוק ההפתעות שהעתיד הלא ברור טומן בחובו. מדי ראש השנה, שעה שאנחנו עומדים לדין לפני ריבונו של עולם, אנחנו סודקים אשליה זו, ומזכירים לעצמנו שביום זה ספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפניו. אין כמו "ונתנה תוקף" כדי לבטא את האמת הזו אודות האדם שהוא יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר, וחייו הם כחלום יעוף. הפיוט מתאר באופן עשיר את החרדות שלנו בשעה זאת של עמידה לדין – "מי יחיה ומי ימות". מחבר הפיוט, ציין שיש אדם המסתלק בקצו, ויש המתים קודם זמנם – "לא בקצו". ברם בעוד שביחס לאפשרות של "בקצו",  סתם ולא ציין לדרכים שונות של מוות בקץ החיים, ביחס ל"שלא בקיצו", הוא האריך בתיאור סוגים רבים של מוות אפשרי – "מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה". כנראה, שבזמן שהפיוט התחבר, מוות בקיצו תוארה באופן דומה לכל מי שזכה לה – מוות בגיל זקנה. לעומת זאת, באותה תקופה רבו המתים שלא בקצם, שמתו במיתות שונות ומשונות. אף כיום, עדיין אנשים יש המתים בסוגי מיתה משונים אלו. גם כיום יש הטובעים בים, יש המתים בשריפה, יש המתים ברעידת אדמה, ויש הנחנקים על מזונם. ברם, בזכות הרפואה המודרנית ופיתוח הטכנולוגיה, נתמעטו המתים שלא בקצם בנסיבות אלו. אפילו בתחום בו נראה שאין לאדם יכולת התגוננות, כרעידות אדמה – מי ברעש, יש כיום מענה לצמצום הנזק הרב באמצעות בניה לפי תקנים. מרשימה זו, נשארים כאיום קיומי רק בודדים. "מי בחרב" עדיין מאיים עלינו. אליה הייתי מוסיף גורם מוות מרכזי בגיל צעיר – תאונות – תאונות דרכים ותאונות עבודה. וכמובן, ש"מי במגפה", שכוונתו מוות ממחלה, ממשיך להכות בנו אך באופן שונה מזה המתואר בפיוט. על אף  שמאז כינון מערכת בריאות ציבורית המעניקה חיסונים, המגפות הודברו, עדיין יש יחידים בכל הגילאים החולים חלילה במחלות ממאירות חשוכות מרפא. ברם, רובה של רשימה זו כבר לא מסמלת עבורנו את החרדות הקיומיים הממלאים אותנו. ועם זאת, גם כיום, אנחנו בשר ודם שבריריים, בני אדם שיסודם מעפר וסופם לעפר, המשולים לחרס הנשבר, כצל עובר וכענן כלה, וכחלום יעוף. אולם בשונה מהעבר, חרדה גדולה אופפת אותנו כיום דווקא מול אפשרויות שונות של "מי בקצו". תוחלת החיים עלתה, וכיום רוב בני האדם מתים בקצם. ועם זאת, על אף שהרפואה יודעת להאריך חיים היא עדיין לא פתרה את חידת איכות החיים בשנות הזקנה, וכך באו לעולם מחלות זקנה למיניהם שכולנו חוששים מהם. אמנם ניתן לחלות במחלות אלו גם בגיל צעיר, אך עליית תוחלת החיים הביאה לכך שהיא פוקדת יותר את שנות הזקנה. מבשרי חזיתי זאת בשנים האחרונות, שעה שליוויתי את אבא מרי הכ"מ בשנותיו האחרונות, ומחלות הזקנה תקפו אותו. תחילה מחלת הפרקינסון, אליה הצטרפה מאוחר יותר מחלת האלצהיימר. וכך במשך שנים אחדות הוא דעך ושקע לאיטו בתוך עצמו והתרחק מאתנו קמעה קמעה. כמה כוונות כיוונתי באותן שנים, שעה שעברתי לפני התיבה ביום הכיפורים בתפילה "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו"! יכול אדם להיות איש מכובד, מוקף במשפחה אוהבת, ועדיין לחוש שהוא מושלך לעת זקנה, ככלות כוחותיו העוזבים אותו.

זוהי החרדה של כולנו – מה יהיו פני הזקנה שלנו, וכך, עם כניסת יום הדין, נעדכן את רשימת החרדות ב"ונתנה תוקף":

בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון כמה יעברון וכמה יבראון

מי יחיה ומי ימות

מי בקצו ומי לא בקצו

מי לא בקצו – מי בפיגוע ירי, מי בפיגוע דקירה, מי בתאונת דרכים, מי בסרטן

מי בקצו – מי יזכה לחיות חיים מלאים ושנות זקנה בריאות ומי יחלה בשנותיו האחרונות

מי יחלה בפרקינסון, מי יחלה באלצהימר,

מי יחלה בדימנציה, מי יחלה בניוון שרירים (ALS),

מי יהיה חולה לב, מי יעבור אירוע מוחי,

מי יחלה במחלות פנימיות, מי ייפול וישבור את הירך

מי יתייסר בסרטן ובעוד מחלות קשות ומייסרות

מי ינוח ומי ינוע מי ישקט ומי יטרף

מי ישלו ומי יתיסר מי יעשיר ומי יעני מי ישפל ומי ירום

אכן, כולנו חרדים מהארעיות ומהשפלות שלנו, ומאי הודאות באשר לעתיד שלנו.

בשנים האחרונות לחייו של אבא למדתי ממנו את המענה לשאלה הקיומית של חרדת המוות המרחפת מעל כולנו. אף בשעה שאבא חווה ירידה, הוא נאבק בכל כוחו להעניק לחיים משמעות. הוא נאבק על כל שיעור, על כל תפילה, על כל מצוה, על כל פירור של חיים. החיים קצובים, ולכן בצד המאמץ להארכת החיים, המאמץ שלנו צריך להיות מופנה למתן משמעות לחיים. שיעור זה, עומד במוקד תפילות ראש השנה המלמדות אותנו כיצד נתגבר על שפלותנו ועל הארעיות של הקיום שלנו. בברכת זכרונות, מיד אחרי הקריאה "מי לא נפקד כהיום הזה", אנחנו נותנים את המענה – "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". אנחנו לא יכולים למגר את המוות, אך אנחנו מצווים ויכולים להעניק לחיים משמעות. רעיון זה חוזר אף ב"ונתנה תוקף", שם אחרי הצגת הניגוד בין האדם החולף ובין הקב"ה שהוא חי וקיים, הפיוט ממשיך לתאר את גדולתו של הקב"ה:

אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך ואין לשער מרכבות כבודך

ואין לפרש עלום שמך שמך נאה לך ואתה נאה לשמך

ושמנו קראת בשמך

כאן מצוי המענה לסופיות שלנו – "ושמנו קראת בשמך". שם ד' נקרא עלינו ואנחנו מקדישי שמו של הקב"ה בעולם הזה. האדם הסופי זוכה לעמוד לפני ד' ולדבוק בו ובכך הוא מתחבר לנצח וזוכה לחיי עולם. יחד עם התפילות מעומק הלב לחיים ארוכים ובריאים, נפנים שהימים הנוראים, בהם אנחנו זוכים לעמוד לפני ד' ולהתקרב אליו בעוצמות מיוחדות, הם בעצמם מעניקים לנו חיים, בחינת "ואתם הדבקים בד' א' חיים כולכם היום".

אני מאחל לכולנו, שהקב"ה יכתוב ויחתום את כולנו יחד עם כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום בספרם של צדיקים גמורים, אמן.