שיעור 13 – חרדל: ר" י מיגאש ורבנו תם – גישה ממצעת שתביא את הצדדים להידברות

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף יח עמוד ב

אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל וכו' ואי לא סמיך היכי משכחת לה.

פרש"י ז"ל ואי לא סמיך איניש היזק למיצר חברו אפילו בשאין שם דבר הנזוק ואית ליה לר' יוסי דאלו שניהם מזיקין הם, היכי משכחת לה דליסמוך חד מיניהו ברישא הרי חברו מעכב עליו,

פי' לפירושו אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך והכא נמי כשסמך אחד מהם אין חברו יכול לעכב עליו, עכשיו כשבא זה לסמוך יכול לומר לו כי היכי דאת לא ארחקת אנא נמי לא מרחקנא ואע"פ שסמכת בתחלה, נהי דאהני לך דלא מצינא לומר לך הרחק חצי הרחקה אבל מכל מקום כי היכי דאת לא ארחקת אנא נמי לא מרחקנא כלל,

לאביי ניחא כי כאשר מדובר בנזק הדדי לדעתו אין צורך בהרחקה כלל, כי זה שסמך לא יכול לדרוש הרחקה מהשני הנוהג כמותו (דומה להסבר התוספות)

אלא אי אמרת דאין אחד מהם יכול לסמוך בתחלה בצד המצר והכא בשבאו שניהם לסמוך בבת אחת או שסמך אחד שלא ברשות, היכי שרי ר' יוסי בלא הרחקה הא ודאי מצי כל חד מינייהו למיכפייה לחבריה לארחוקי פלגי הרחקה, אלא ש"מ הבא לסמוך סומך.

לרבא שאסור לסמוך לרבי יוסי צפוי שנדרוש שתהיה הרחקה אלא שיתחלקו בה

ונוסחי ספרד שכתוב בהן למה ליה למימרא ליה הכי, הכי נמי מפרשינן להו, למה אומר לו עד שאתה אומר לי דמשמע שאינו יכול לכופו לזה להרחיק, אדרבה יכפנו להרחיק אף הוא חצי ההרחקה שאם קדם וסמך שלא ברשות סמך, ולמה ליה למימר עד שאתה אומר לי וכו' דמשמע שאם הראשון רוצה להרחיק אף זה יש עליו להרחיק ואם אינו רוצה אף זה אינו מרחיק, אלא ש"מ בא לסמוך סומך כדפרישית.

ואי קשיא לך אי סבירא לן הבא לסמוך סומך מי ניחא, והא גבי בור צריך השני להרחיק שלשה טפחים לדברי הכל, איכא למימר גבי בור שאני דכי מרחיק שלשה טפחים מהני, ומפני שסמך הראשון לא נשכר זה וצריך להרחיק שלשה כדי שלא יהא סותר בידים בור של חברו, ומ"מ אינו מרחיק אלא שלשה טפחים ולא מהני בהכי הקדמתו של ראשון, אבל גבי חרדל ודבורים אין חצי ההרחקה מועלת כלום שהרי באות ואוכלות, וכיון שזה לא הרחיק אף זה אינו צריך לעשות כל ההרחקה, וחצי ההרחקה אינה מועלת כלום. ועוד דהתם כשחפר הוא שעשה כל הנזק ולא עכשיו, אבל בחרדל עכשיו הוא מזיק כל שעה ושעה הילכך כיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק.

לאביי אף בבור אין חובת הרחקה על השני, אלא שחייב להרחיק שלושה טפחים כי זה עובי הכותל ונמצא מזיק לבור עצמו אם לא הרחיק

ואוקימנא בלוקח. פי' שזרע חרדל בתוך שלו ומכר חצי שדהו ובא זה להעמיד דבורים כך פרש"י ז"ל, או שזרע חרדל ומכרו ובא הוא להעמיד דבורים,

ואקשינן אי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק,

ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי,

כלומר אפילו אם תאמר לרבנן שמא אין מקחו מועיל לו, לר' יוסי דמתיר בחרדל ולא מצי לכוף אותו להרחיק חצי ההרחקה משום שהוא לוקח ומפני כך אף הוא אינו מרחיק כדפרישית אלמא מקחו מועיל לו, א"כ אפי' משרה וירק נמי,

הקושיה רק על משרה וירק

ומקצת נוסחי דכתיב בהו ועוד מאי טעמא דר' יוסי ועוד אפי' משרה וירק נמי, ה"ק ועוד מ"ט דר' יוסי שהתיר בשניהן, היה לו להתיר בחרדל ולאסור בדבורים שירחיק לגמרי כל ההרחקה, ואע"פ שאמרנו בסומך שכיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק, הני מילי בבא לסמוך ראשון בצד המצר שאלו רצה הלה לסמוך עכשיו היה יכול לכופו להרחיק, הילכך אין הקדמתו מועלת לחייבו לזה כל ההרחקה, אבל בלוקח על השני להרחיק הכל,

שאלת הגמרא היתה שבלוקח כל ההרחקה אמורה להיות על השני בלבד ולכן נדרוש מבעל הדבורים להרחיק

ואם תעמידנה בלוקח שסמך חרדל ודבורים מאי טעמא א"ר יוסי מפני שיכול לומר לו, היה לו לומר מפני שהוא לוקח, ועוד אפילו במשרה וירק יתיר כדפרישית.

 

ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. ולא גרסינן טעמא דאיכא ירק,

וה"פ לעולם בלוקח וקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שסמך ברשות, וכן מצינו לרבינו הגדול ז"ל במקצת נוסחי ההלכות שהעמידה בלוקח,

ומאן דגריס וטעמא דאיכא ירק מצי לפרושה הכי, הכא בלוקח עסקינן שסמך משרה ברשותו, וכי איכא ירק מרחיק, דסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אפילו סמך ברשות, וכי ליכא ירק לא מצי למימר ליה הרחק משרה שלך שאני רוצה לעשות שם ירק למחר, שאין צריך להרחיק עד שיעשה זה ירק שיזיקנו הואיל והוא לוקח.

לוקח עוזר לרבא שלא ניתן לדרוש הרחקה לפני ששותל את הירק אך לאחר ששותל אכן ניתן לדורש מהמזיק להרחיק אפילו אם הוא ראשון

ואיכא למידק הכא היכי קסברי רבנן בלוקח צריך להרחיק, והלא משנתנו היא שאין צריך להרחיק דתנן ואם האילן קדם לא יקוץ ואוקימנא בלוקח,

איכא למימר אין אומרין בהרחקות אלו זו דומה לזו, דמתני' באילן הואיל וליתנהו לשרשין עד זמן מרובה והזיקא דלא שכיח חששו חכמים להפסד גדול, שלא עלה על דעת המוכר לקוץ אילנותיו שיש לו בכל שדהו מפני בורו של זה, תדע לך דהא קתני רישא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים מה שאין כן בשאר ההרחקות שבנזיקין, ורש"י ז"ל כך פי' דכיון דברשות נטע שאינו מזיקו עד זמן גדול לא חייבו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד, ואף אנו נאמר דסיפא תקנתא היא ואינה דומה לשאר הרחקות,

ולבי מגמגם בדבר זה מהא דאקשינן לקמן מאי שנא גבי עיר דקתני אינו נותן דמים ומאי שנא גבי בור, ואי ס"ד איתיה לפרש"י ז"ל שאני שרשים דלא מזקי אלא לאחר זמן מרובה, אבל גבי עיר מכי נטע לאילן איכא משום נויי העיר, אלא איכא למימר טעמא כדמפרשי בירושלמי מפני ישוב העולם באילנות ולפיכך הקלו בה, ובהכי ניחא לי הא דאקשינן לה אעיר.

ואקשינן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו הואיל והוא לוקח המזיק, ויש לפרשה אפי' בלא לוקח, משום דאי סבירא ליה על המזיק להרחיק כרבנן ה"נ ירחיק כל אחד חצי ההרחקה כיון ששניהם מזיקין, ואע"פ שזה שסמך חרדל ברשות סמך, דהא אמרי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו סמך ברשות, ואי לא סבר כרבנן בשסמך ברשות, ירחיק כל ההרחקה, אלא שמע מינה אפילו בעלמא נמי סבר על הניזק להרחיק את עצמו, אי על הניזק להרחיק אפילו משרה וירק נמי,

ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו לרבנן תינח משרה וירק אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי, כלומר רבי יוסי לא בא להתיר בחרדל בכל ענין אלא הכי קאמר להו לרבנן חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי, ומשום הכי מתיר ר' יוסי לסמוך אם לא ירחיק אף חברו כמותו, ולא היתר גמור הוא, שאם רצה כופה אותו להרחיק חצי הרחקה.

אפשר לדרוש חצי הרחקה גם כאשר יש הדדיות בנזק

 

וקשה לי למה ליה לאוקמה בלוקח לימא בבא לסמוך ואינו סומך כדאוקימנא מעיקרא, ומאי מתיר דקאמר ר' יוסי, שמותר זה לסמוך בלא הרחקה אם לא הרחיק חברו כמותו,

איכא למימר הכי נמי קאמר, אלא לעולם בעלמא על המזיק ס"ל, ולאו בלוקח, ולא משום שהבא לסמוך סומך וכדקא ס"ד מעיקרא, אלא ה"ק להו רבי יוסי לרבנן וכו', ולא היתר גמור בא להתיר אלא לעולם או ירחיקו שניהם או לא ירחיקו כלל, ועכשיו יקשה עלינו מה שכתב רבינו בהלכות דמתני' בלוקח וכדקא פריש רבינא דהוא בתרא, אבל בספר המלחמות פירשתי פי' אחר על דעתו של רבינו ז"ל, ולשונות אחרות יש בשמועה ואין מתחוורים וגם בזה הלשון שכתבנו השמועה עולה בקושי ובדוחק.

 

ויש גרסא אחרת אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך.

וראיתי לרב ר' יוסף הלוי ז"ל בה פי' נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם ניזק, וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך, וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו, ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושנויי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו, ולשון הגון הוא זה.

ולפי דרך זו אני חוזר לפרש התא שמע מתחלתו בחוור השמועה,

דייקי' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך

ודחינן לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו לירק ומאי מן הירק דקתני מן הירק שזה עתיד לזרוע בשדהו למחר וליומא אוחרא וכן מן הבצלים ומן הדבורים,

ואקשינן אי מתני' בדליכא ירק ודבורים אימא סיפא וכו' ותני עלה רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו אני אין עלי להרחיק אדרבה עליך להרחיק הכל שאתה בא בגבולי ואוכל לגלוגי חרדלאי ומזיק אותי ואע"פ שאתה ניזוק נמי בכך אתה הוא שהבאת נזק על עצמך והיה לך שלא תאכל, ואי בדלא סמיך דבורים היכי משכחת לה שיתיר, אדרבה ר' יוסי יהא אוסר על בעל הדבורים לפי הטעם שלו, בשלמא אי אמרינן הבא לסמוך סומך משכחת לה בשכבר סמך שם דבורים וכיון דסמך סמך, אלא אי אמרת בדליכא דבורים וירק היא מתני' היכי משכחת לה לדר' יוסי. ונוסחי ספרד גרסי למה ליה למימרא הכי, ועולות יפה לפי פירושנו.

ומפרקינן אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר לעולם הא דקתני מתני' מן הירק ומן הבצלים ומן הדבורים דוקא קתני בדאיתנהו לניזקין אבל כי ליתנהו לא מרחיק, ולאו משום דבעלמא הבא לסמוך סומך אלא משום דהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל עסקינן, כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משרה ולזה ירק לזה חרדל ולזה דבורים וכי ליכא ירק ודבורים לא מצי האי למימר לחבריה ארחיק דילמא מימליכנא ועבדינא,

ואקשינן אי בלוקח ואהני ליה מקחו דכי ליכא ירק לא מרחיק, כי איכא ירק נמי אמאי מרחיק,

ותו מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי תהני ליה מקחו ולא ירחיק כי היכי דאהני ליה לבעל דבורים דלא מרחיק אפי' כי איכא חרדל.

ואידחו להו הני שינויי ואמרי' אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו לעולם כשיזיק ואע"פ שסמך תחלה, הילכך בבור דקא מרפיא ארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך, אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק, וכולהו שנויי דלעיל בגפת וזרעים ותנור וכיוצא בהן ליתנהו, אלא כי ליכא ניזק סומך וכשמזיק מרחיק כדינו.

ואקשינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לעולם ומשום הכי קאמר רבינא קסברי רבנן, דאי לרבי יוסי משום דמהניא ליה הקדמה ודאי מתחלה יש לו למונעו שלא יסמוך דהבא לסמוך אינו סומך, אלא על כרחין רבי יוסי לא התיר אלא משום דאפילו בבאין כאחת על הניזק להרחיק אי הכי אפי' משרה וירק נמי, ומשמע לי דמצינן הכא למיפרך כדפרכינן בעלמא והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרי' מודה ר' יוסי בגיריה והיכי לא מרחיק בעל דבורים, דאינהו גיריה הוו כדתנן מרחיקים את השובך מן העיר וקי"ל כי ההיא מתני' ולא פליג בה רבי יוסי, וכן מצאתי בתוספתא וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם, ש"מ דמודה רבי יוסי בכי האי גוונא דעל המזיק להרחיק, והיזיקא דיחיד נמי כהיזיקא דרבים הוא כדמוכח לקמן בעובדא דבי מר מריון, אלא היינו טעמא דלא פרכינן הכי דעדיפא לן טובא למיפרך מינה ובה ולאהדורי קושיין לדוכתה אי הכי אפי' משרה וירק נמי.

ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן, ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו מפני שהוא בא בתחומו של חברו, אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה, ור' יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה, והלא הוא הגורם הגדול בנזקים הללו שהן באות ואוכלות בשלו, והכי דיקא לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו' דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח וכו', והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו, והכי קאמר לדידי אפי' משרה וירק לא בעי רחוקי וכ"ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישית.

והאי פירוקא דמפרקינן השתא דר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן וכו' כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק, הוא הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי דרבינא, אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו, ומכל מקום דברי רבינא לא נדחו אלא במקומן הן עומדין לפרק בהן כל ההויות שהקשו על רבא מכולה מתניתין, דמתוקמי כולהו כפשטייהו וטעמא דאיכא ניזק הא ליכא ניזק סמיך השתא וכי אתו הני מרחיק, דבא לסמוך אינו סומך הוא, ובהכי סלקא כולה שמעתא שפיר וכהוגן.

נקטינן השתא לפום נוסחא דרש"י ז"ל ולפירושה, דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל ורחיים ותנור למצר חברו ואין שם כותל אי נמי הבא לפתוח חלונות לחורבתו של חברו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה שאין עשוי לתשמיש, אעפ"כ יכול לעכב עליו ולומר לו למחר אני בונה שם כותל או אני בונה חורבתי ונמצאת מזיק אותי וההיא שעתא הוו גיריה דידיה ויכול לעכב עליו דמודה רבי יוסי בגיריה, ולא מצי למימר ליה השתא סמכינא וכי אתית למבנה בצד המצר מסליקנא להו, שקשה הוא לסלקו מאחר שסמך, ועוד דדילמא מחזיק עליה, ואם תאמר כתיב ליה שטרא בהכי, אמר ליה לא בעינא שאם כן אני צריך להיות שומר שטרי מעכברים, ואע"פ שנראה לנו שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין בכך, אי נמי לדברי האומרים שהיזק ראיה אין לו חזקה, מצי למחויי מהאי טעמא דאמינא כדמפרשינן לעיל בהנך תיובתי דאותבינן עליה דרבא, וכענין זה אמרו בירושלמי בפרק חזקת הבתים הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר פי' בתוספתא, והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור פי' במשנתנו, א"ר יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו להפריח, א"ר נסה וחרבות לא נתנו לבנות, וסלקא התם בתיובתא, ושמעינן מינה דחורבה שעשויה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, וכן כתב הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל בתשובה אלא שהוא פירש הירושלמי בענין אחר, ומ"מ עלה לו ממנו שחורבות עשויות הן ליבנות, ולפי הגרסא האחרת ופירושה הנכון שכתבנו אין אדם יכול למחות ביד חברו שלא לסמוך, וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו, ומשום דילמא מחזיק עליה ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה ואיתא להא מילתא בפרק חזקת הבתים.

ואי באטרפא הדר פארי. אי קשיא א"נ פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה, איכא למימר כיון שהוא חד וטעמו אותו פעם אחת שוב לא יאכלו ממנו, ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שחוזרות ואוכלות את דבשן, הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל.