שיעור 12 – חרדל: רבנו תם ובעל המאור; תחילת ניתוח ר"י מיגאש ורמב"ן

בעל המאור מסכת בבא בתרא פרק ב – לא יחפור [דף ט עמוד ב]

[דף ט עמוד ב] [דף יח ע"ב]

ה"ג וכן כתוב בספרי ספרד אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו

הנני מפרש מתחלתה

ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק טעמא דאיכא ירק הא לאו הכי סמיך וקשיא לרבא

לא לעולם כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו לירק

אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל ותאני עלה מפני שיכול לומר לו וכו' ואי לא סמיך למה ליה למימרא הכי

פירוש – לדידך דאמרת דבליכא ירק ובדליכא דבורים עסקי' היכי קאמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלא דמשמע השתא הם באות והשתא הן אוכלות היה לו לומר למחר הן באות ואוכלות לגלוגי חרדלא

שאלת הגמרא היתה שמדובר שאף אחד לא סמך ועיקר השאלה היתה לשונית מדוע מדברים על העבר

אלא אמר רב פפא בלוקח

כלומר כשהתיר רבי יוסי בחרדל לא התיר אלא בלוקח כגון שהיו למוכר חרדל ודבורים סמוכים זה לזה ומכר החרדל לאחד ושייר הדבורים לעצמו או שמכר זה לזה וזה לזה וטעמא דאיתנהו לתרוייהו בשעת מקח הא לאו הכי מרחיק ואפילו כי ליכא ירק ולא דבורים כרבא דאמר אינו סומך והיינו דקאמר מפני שבאות לאשמועינן דחרדל ודבורים כולהו איתנהו מהשתא דבלוקח עסקי'

היות ומדובר בלוקח לכן מתואר ששניהם קיימים, אך אחרת אסור לשני הצדדים לסמוך

ופירוק זה של רב פפא דחייה הוא ואינו מספיק לעלות לכל הענין כהוגן ולפי' הקשינו עליו

אי בלוקח עסיקינן בחרדל ודבורי' ה"ה למשרה וירק אי הכי אלמה תנן ברישא מרחיקין את המשרה מן הירק כי איכא ירק אמאי מרחיק והרי לקחו בחזקת שהוא כן

ועוד מאי טעמיה דרבי יוסי כלומר למה הוצרך לומר טעם עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך וכו' היה לו לומר הטעם מפני שהוא לוקח

ועוד כיון שהוא לוקח מה ראה רבי יוסי לחלוק בחרדל ודבורים ולא חלק במשרה וירק היה לו לחלוק אפילו במשרה וירק והיינו דאמרינן ועוד אפילו במשרה וירק נמי.

תורף הקושיה שלא סביר שמדובר בלוקח

אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו

כלומר אינו נקרא מזיק עד שיהא הניזק מזומן מעכשיו לקבל הנזק כל זמן שיבא אבל אי ליתיה לניזק מהשתא אין זה נקרא מזיק ויכול לסמוך ולעולם טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך ולא קשיא לרבא ולא מידי שהרי במימריה דרבא הניזק מזומן מעכשיו לקבל הנזק והיינו ארעא הסמוכה למיצר דהא א"ל כל מרא ומרא קא מרפי' לה לארעאי וכתירוצא דאביי קיימא לן ואידחו להו כל הנך פרוקיה דלעיל ולעולם סומך בכולן כשאין הניזק מצוי ודיוקא דדייקי' דאם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר דלא תנא הכי לשארה במאי דתנן אמתני' ליתיה להאי דיוקא אלא אמרי' גלי בהא וה"ה לכל היזק השנוי במשנתנו שאין הניזק מזומן לו מעכשיו וכיוצא בזה בפרק אלו טריפות דייקא נמי דקתני שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ש"מ וליתיה להאי דיוקא דקיימא לן הלכתא כשמואל אלמא לאו בכל דוכתא סמכין אדוקיא דמתני' ודברייתא וגבי קדושין שאין מסורין לביאה נמי אמרינן דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואין ידוע ש"מ ולא קיימא לן כההוא דוקיא ודהכא נמי דכותה בבור הלכתא לעולם כרבא שהניזק מצוי מעכשיו כדקאמר בלישנא בתרא כל מרא ומרא דקיא מחית קא מרפית לה לארעאי

הגמרא חוזרת בה מכל הדיון הקודם וסוברת שעקרון הקדימות נשאר למעט בור בו יש נזק עכשיו, כשיטת ר"ח ור"ת

ואתינן בגמ' למידק על רבינא שתלה טעם הרחקת משרה מן ירק בעל המזיק להרחיק את עצמו כלומר שהניזק מצוי מעכשיו מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו ולפיכך התיר בחרדל ודבורים אי הכי משרה וירק נמי

ודחי' לעולם רבי יוסי נמי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן בשלמא משרה וירק הני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי וכיון דלא מזקי אהדדין לא שכיחא ולא גזרו בה ולא מחמרי' בה לארחוקי מהדדי

היום ואין עקרון של הדדיות אלא של תחרות שכן לראשון היה היתר גמור לסמוך ואינו חייב להרחיק גם אחר כך לכן הוצרך הרז"ה לומר שרק היות ולא שכיחא לכן לא גזרו רבנן שמשמעותו צמצום המעורבות של חכמים שצמצמו את עצמם והניחו לשטח לפתור את הבעיות

ובמסקנא אידחי נמי האי סברא והדרי' לסברא קמא דלרבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר להו וכו'

וכיון דהלכתא כרבי יוסי אין מרחיקין לא זה לא משרה מן הירק ולא חרדל מן הדבורים (וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן פסק הרא"ש בסימן ב' ג')

אבל מאי דאוקמא הרב למתניתין בלוקח הא ליתא אלא בין בלוקח בין בכל אדם אין מרחיקין והיינו דאמרי אלא אמר רבינא גרסינן לאפוקי מדרב פפא דליתיה לשנוייה כלל

ודאמרינן דכל הנך שנויי דשנינן לעיל בגמרא אליבא דרבא ליתנהו דהא אידחו להו מפירוקי' דרבינא מצינו סיוע בכך בפירושי' רבינו חננאל ז"ל שכתב כך ואע"ג דהני שנויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחיאתא נינהו מיהו בבור כרבא קי"ל וכולה כדכתיב בפירושיה אבל מאי דכתב ליה הלכתא כרבי יוסי בחרדל ודבורים הא ליתא אלא כדברי הרי"ף ז"ל שפסק כרבי יוסי בכולן.

כתוב שם לראב"ד מסכת בבא בתרא פרק ב – לא יחפור [דף ט עמוד ב]

[דף ט עמוד ב] במאור דף ט: ד"ה ה"ג. לרי"ף סי' תרנא (בבא בתרא דף יח ב)

כתוב שם: ה"ג וכן כתוב בספרי ספרד אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכו', עד ואי לא סמיך למה ליה למימר הכי. פירוש, לדידך דאמרת דבליכא ירק ובדליכא דבורים עסקינן, היכי אמר מפני שבאות ואוכלות דמשמע השתא הן באות והשתא הן אוכלות, היה לו לומר למחר הן באות ואוכלות לגלוגי חרדלא.

אמר אברהם: כמה הוא חלוש זה הפירוש, הנה שבע שנים באות [בראשית מא כט], עתידות לבוא.

ועוד דאי לא סמיך לא משמע הכי. וברוב הספרים: ואי לא סמיך היכי משכחת לה, ולאו בלישנא בעלמא קא קפיד אלא בגוף הסמיכה.

ועוד מה כח יש בזו הקושיא יותר מן הראשונה שאמר ת"ק את החרדל מן הדבורים ולא אמר ממקום הדבורים, וכמה דוחקים גדולים והפוך לשונות [גדול] יותר מזה מצאנו בתלמוד שאין צריך לפרש ושני הלשונות אחד הם ואין ראיה מזה.

ועוד מאי קושיא מדר' יוסי הא ר' יוסי שרי אפילו איתנהו לתרוייהו מן הטעם שפירש, ורבנן אסרי אפילו [ליתנהו] לדבורים כרבא [דף יז ב].

במאור שם.

כתוב שם: אלא אמר [רב פפא] בלוקח, כלומר כשהתיר ר' יוסי בחרדל לא התיר אלא בלוקח [כגון שהיו למוכר חרדל ודבורים סמוכים זה לזה] כו'.

אמר אברהם: ומה הוקשה לנו מדר' יוסי, והא טעמא קא אמר שאין לנו להטיל ההרחקה על בעל החרדל לבדו כי אם על שניהם לפי ששניהם מזיקים זה את זה, [ואם זה] לא ירחיק אף זה לא ירחיק, ומה אנן צריכין טעם אחר לדברי ר' יוסי ולהעמיד דבריו בלוקח כדי שיקשה לנו טעם דברי חכמים.

במאור שם.

כתוב שם: אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. כלומר שאינו נקרא מזיק עד שיהא ניזק מזומן מעכשו לקבל הנזק וכו'.

אמר אברהם: זה הפירוש נראה קרוב והוא רחוק מאד. חדא כי לעולם מי שמזמין נזק לחברו על העתיד [ומונע לו מקום בתוך של עצמו מעשות בו חפציו] מזיק גדול הוא. ועוד לא הוה ליה למימר הכי אלא הכי הוה ליה למימר: אין, הכי הוא, דוקא דאיכא דבורים. מיהו לא אמר רבא אלא כנגד בור משום דאיכא היזק מיד אבל בשאר מילי לא אמר, ושוב לא היינו צריכין להקשות על מילתיה דר' יוסי ולא [לכל] התחבולות שנאמרו עליו. ואם סמך פירושו לדברי רבינו חננאל ז"ל, דברי הרב נכונים הם לענין הילכתא לולי מה שאמר דלית הילכתא כר' יוסי בדבורים וחרדל, והייתי אומר כי התירוצין שתירץ רבא יש מהן שאין לסמוך עליהם כגון אילן ובור, ואילן סמוך לשדה חברו, וחרדל מן הדבורים, לפי שאילו אינן [גיריה] ובעידנא דנטע וזרע ליתנהו לשרשים ועלים, בהנך ודאי אע"ג דאיתיה לבור ושדה ודבורים מותר דהא קיימא לן כר' יוסי, וכי איצטריך רבא לתרוצי אליבא דרבנן הוא דאיצטריך, דכי היכי דאסרינהו רבנן בדאיתנהו לנזקים הם הכי נמי בדליתנהו, אבל כל שאר הדברים שהמזיקין ישנם שם אעפ"י שאין הניזקין שם אסור דכשיהיו גיריה נינהו והא מודה רבי יוסי בגירי בכולה מתני' בר מהנהו דמפרש בהוא דליתנהו למזיקים בההיא שעתא. ואני לא מצאתי בדברי רב חננאל ז"ל מה שהעיד עליו דלית הילכתא כרבי יוסי בדבורים וחרדל.

ראב"ד בשיטה מקובצת

וכן פירש הראב״ד ז״ל, וזה לשונו:

תא שמע, מרחיקים המשרה מן הירק כו', טעמא דאיכא דבורים כו'. אי הכי אימא סיפא, רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שהוא אומר לו עד שאתה אומר לי כו', ואי דלא סמך, היכי משכחת לה.

קא סלקא דעתך, דרבנן לא פליגי על טעמיה דרבי יוסי, דהכי נמי סבירי להו דתרווייהו מזקי אהדדי, ואם נאמר שהראשון אין רשאי לסמוך למה יעמדו שם הדבורים לדעת רבנן, והלא גם הם מזיקים לחרדל, אלא שמע מינה סבירי להו כי הראשון יכול לסמוך, ומדרבנן קא מקשה כדמעיקרא, ולא הביא דברי רבי יוסי אלא ללמד ששניהם מזיקים זה את זה ואף על פי כן הראשונים יעמדו בצד המצר.

הקושיה היא מחכמים ולא מרבי יוסי, איך לחכמים הראשון סמך והרי הגמרא סוברת בשלב זה שהדבורים גם מזיקות את החרדל.

ואם תאמר, כיון דסבירי להו לרבנן ששניהם מזיקים, מאי שנא דקאמרי מרחיקין חרדל מן הדבורים, לימרו נמי מרחיקין הדבורים מן החרדל.

אין הכי נמי, אלא משום דנפיש היזקא דחרדל לדבורים מהיזקא דדבורים לחרדל, ואפשר שהמזיק יותר לחברו מגיע לו יותר משיעור הרחקה והכי איתא בשמעתא. עד כאן לשונו.

לחכמים מרחיק בעל החרדל כי הוא המזיק.

וזה לשון הראב״ד ז״ל:

והשיב רב פפא בלוקח, שניהם לקחו מן האחר, זה מקום חרדל וזה מקום דבורים, ומצא בעל חרדל את דבורים בצד המצר, וכיון שהיו שם ברשות, צריך בעל חרדל להרחיק.

תשובת הגמרא בלוקח מסבירה לפי חכמים מסבירה כיצד סמכו ומטילה את חובת הרחקה על בעל החרדל כי הוא מזיק יותר

והקשה לו, אי בלוקח, מאי טעמא דרבי יוסי, ולמה נאמר לו הרחק דבוריך, והלא ברשות סמכם וזה בא בגבולו, ועוד, מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בדבורים וחרדל, אפילו משרה וירק נמי, דהא רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה.

והקושיא הזאת לא באה לכאן אלא לברר דברי רבי יוסי ולומר, שאת הענין בא בטוב לזה התירוץ, אבל צריך תירוץ אחר ליישב הענין.

ממשיך בקו שהסוגיה לא שאלה מרבי יוסי אלא מחכמים, והמעבר לרבי יוסי הוא רק לומר שההסבר לא טוב כי הוא צריך להסביר גם את רבי יוסי

אלא אמר רבינא, לעולם לאו בלוקח, ולא כמו שאתה סובר דרבנן מודו לרבי יוסי דתרוייהו מזקי אהדדי, אלא קסברי על המזיק להרחיק עצמו בין שהוא ראשון בין שהוא אחרון, כלומר, ואין כאן אלא מזיק אחד, והוא בעל החרדל הנזכר, אבל בעל הדבורים לא נקרא מזיק. על כן סומכים למצר.

הגמרא חוזרת בה מהאוקימתא בלוקח וקובעת שלרבנן בעל הדבורים אינו מזיק ולכן סמך למיצר. כלומר הראב"ד גורס אלא אך בניגוד לראשונים אחרים לא מפרש שרבינא דוחה את כל הסוגיה אלא רק דוחה את ההבנה של מי המזיק בחרדל ודבורים, אך העיקרון נשאר על כנו.

חזר בעל הגמרא ודקדק על רבינא, מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק, אם כך אפילו משרה וירק נמי.

ומשני. לעולם רבי יוסי נמי על המזיק סבירא ליה, מדלא פליג אמשרה וירק, ולרבנן קאמר להו, לדידי

כו'.

חזר והקשה לו, שלא נוכל לומר דרבי יוסי על המזיק להרחיק סבירא ליה, דתנן כו'.

ולא מתוקמא במסקנא בלוקח, כמו שכתב הרב ז״ל, והמבין יבין.

עד כאן.