שיעור 11 – חרדל: שיטת רש"י ושיטת רבנו תם; עיקרון על של הרחקת נזיקין – מזיק או קדימות?

תוספתא מסכת בבא בתרא (ליברמן) פרק א הלכה ט

מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרשין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים

ר' יוסי מתיר בחרדל שאו' לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי

וכן היה ר' יוסי או' מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם

ר' אליעזר או' מגדל דבורים כמגדל כלבים

תוספות מסכת בבא בתרא דף יח עמוד ב

ואי לא סמיך היכי משכחת לה –

פר"י בשלמא לאביי דאמר סמיך אתי שפיר דמיירי שסמך בעל דבורים תחילה

ואע"ג דהשתא קס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ"ע,

מכל מקום סברי רבנן דעל המזיק שני דהיינו בעל חרדל להרחיק את כל ההרחקה כמו גבי בור דאם סמך הראשון על המיצר השני מרחיק כל ששה טפחים,

לחכמים אין עקרון הדדיות לאביי, תמיד חובת ההרחקה על השני

ורבי יוסי סבר כיון דדבורים מזקי חרדל ועשה קצת שלא כהוגן שסמך על המיצר שזה עתיד לסוף לזרוע חרדל אע"פ שבדין אינו יכול למונעו שלא יסמוך מ"מ קצת שלא כהוגן עושה וגם בעל חרדל יכול לסמוך, ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי ליה לארעיה ומזיק השני בידים לכותל בורו של ראשון לכך על השני להרחיק כל ההרחקה אבל הכא לא,

לרבי יוסי יש עקרון הדדיות שמופעל בנזק הדדי, אך בבור אין הדדיות כי השני שובר את בורו של הראשון

אלא לרבא דאמר לא סמיך, היכי משכחת לה דבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן ולרבי יוסי לא ירחיק כלל דכיון דתרוייהו מזקי אהדדי על כל אחד ואחד להרחיק חצי ההרחקה ואפילו סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל ושלא כדין סמכם

ציפיית הגמרא היא לשיטת רבא להרחקה הדדית – חצי חצי

אמר רב פפא בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד דבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל המזיק להרחיק את עצמו אף על פי שסמך בהיתר

אע"ג דגבי אילן כשסמכו בהיתר אמרי דלא יקוץ, הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים רבות ואיכא הפסד מרובה אבל משרה כרישין וחרדל לא דהכי נמי אמרינן גבי אילן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אע"ג דסמך אילנו באיסור ובשאר דברים הנסמכים באיסור אינו נראה שיתנו דמים אלא טעמא דלהפסד מרובה חששו,

לחכמים אינו נזק הדדי שכן רק בעל החרדל מזיק ולכן רק הוא מרחיק למרושת הוא הראשון, כאשר נזק הדדי ההרחקה היא חצי חצי

ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כיון דבעל חרדל לא עשה כלל שלא כהוגן,

בנזק הדדי כשהראשון סמך בהיתר כי הוא לוקח, אז חובת ההרחקה על השני, בנזק הדדי רגיל מראש חובת ההרחקה היא הדדית

ומשום הכי נמי לא בעי לאוקמי כשסמך בעל דבורים תחלה ובלוקח ולא היה צריך לדחוק ולומר דלרבנן על המזיק להרחיק אע"פ שעשה בהיתר מה שאינו גבי אילן ובור וגם לא יצטרך לומר דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל ופליגי ארבי יוסי, דא"כ כיון דבעל דבורים סמך בהיתר ולא עשה שלא כהוגן לא היה מתיר רבי יוסי לבעל חרדל לסמוך

לחכמים על המזיק להרחיק את עצמו אפילו כשסמך בהיתר (לוקח), רבי יוסי מדובר בנזק הדדי ולכן לוקח שבר את ההדדיות והראשון לא צריך להרחיק יש עקרון קדימות בלוקח, אך כאשר רק אחד מזיק, יודה לחכמים

ואם תאמר נוקי פלוגתייהו בלא לוקח דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל צריך בעל חרדל להסיר ולהרחיק כל ההרחקה אע"פ שסמך תחלה ולרבי יוסי כיון דתרוייהו מזקי אהדדי אין לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה אלא החצי וי"ל דמתיר בחרדל משמע דמתיר לגמרי לסמוך

רבי יוסי מתפרש שאין שום חובת הרחקה על בעל החרדל ולכן אנו זקוקים ללוקח

אי הכי מאי טעמא דרבנן כיון דבהיתר נסמכו משרה וכרישין למה צריך להרחיקן כשבאו ירק ובצלים וכ"ש חרדל למה ירחיקוהו כשבאו דבורים כיון שגם הם מזקי דס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ"ע ועוד מ"ט דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל משום דדבורים נמי מזקי לחרדל אפילו משרה וירק כיון שנעשה המשרה בהיתר לא יצטרך להרחיקה כמו גבי אילן ובור

ומשני רבינא לעולם בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אע"פ שעשה בהיתר ולהכי על בעל החרדל להרחיק שהוא הזיק

ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא שהדבורים אינם מזיקים לחרדל דלכך נתנו רבנן הרחקה על בעל החרדל מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק עצמו מדשרי סמיכת חרדל אע"פ שהוא מזיק ולא ניזק א"כ אפילו משרה וירק נמי

וה"ה דה"מ לאקשויי דברייתא בהדיא משמע שהדבורים מזקי נמי לחרדל דקתני ואוכלות לגלוגי חרדלי אלא ניחא ליה למינקט קושיא דאפי' משרה וירק נמי משום דהתחיל כבר להקשותה.

תד"ה מכלל דסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק וכו' –

צ"ל לפירוש זה דזה המקשה אינו אותו שהקשה בתחלה ואי לא סמיך היכי משכחת לה דהא לדידיה הוה ניחא ליה לאביי דאמר סמיך ולא הוה קשה ליה מידי וסבר רבי יוסי על הניזק כו' וצ"ל שהמקשה הראשון הוה ידע שפיר המסקנא דדבורים לחרדל לא מזקי לרבנן אבל המקשה הזה לא ידע להכי פריך מכלל דסבר רבי יוסי כו' והקשה כיון דלרבנן חשיב בעל דבורים ניזק ולא מזיק שמצריכין לבעל חרדל להרחיק אף על גב שהם מזיקין לחרדל מכל מקום כיון דסמך בהיתר לא חשיב מזיק ועל בעל חרדל להרחיק א"כ גם לרבי יוסי חשיב ניזק ואפ"ה מותר לסמוך לבעל החרדל א"כ סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי כן דאין סברא דלרבי יוסי חשיב בעל דבורים מזיק אע"פ שסמך בהיתר משום שעשה קצת שלא כהוגן ולרבנן לית להו האי סברא דאין סברא כלל דלפלוגינהו בהכי

ומשני לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל וחשיב בעל דבורים מזיק אע"ג שסמך בהיתר כיון שעשה קצת שלא כהוגן בסמיכתו ורבנן נמי הוו מודו ליה בהך סברא אי הוו סברי דדבורים מזקי לחרדל אלא דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך מרחיק בעל החרדל

וכמסקנא זו יש לפרש תחלת הסוגיא לדברי המקשה דפריך ואי לא סמיך היכי משכחת לה, דבשלמא אי סמיך כדמסקינן השתא ולא כמו שפי' לפ"ה שיחלקו דלרבנן הוו דבורים כמו ירק כיון שנסמכו בהיתר אע"ג שגם הם מזיקין לחרדל כשיבא ור' יוסי מתיר לסמוך החרדל מפני שבעל הדבורים עשה קצת שלא כהוגן.

יש שני מקשים והמקשה הראשון כבר ידע דברים שהמקשה

תד"ה וסבר ר' יוסי על המזיק כו' –

לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו אסקוה לכולה מילתא הכא

ובלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דפי' באדם שלוקח משרה וטוענין ללוקח דא"כ למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון שטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה זו אלא צריך לפרש בלוקח כמו שפירש בקונטרס או כר"י בר' מרדכי

כך פי' ר"י כל הסוגיא לפי שיטת רש"י

וקשה לו מה הוצרך לחלק בדוחק בין לוקח דאילן ללוקח דמשרה

ועוד דלמה המתין להביא משנה זו דמשרה וירק באחרונה המוקדמין במשנתנו

ועוד דקתני בתוספתא (פ"א) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי משמע דבעל דבורים סמך תחלה

ומפרש רבינו תם ורבינו חננאל דהכי גרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו והשתא הדר ביה מכל שינויי דלעיל דודאי בכולהו מודה רבא דכי ליכא כותל או ירק דסמיך משום דקא סברי רבנן דדוקא על המזיק להרחיק את עצמו דהיינו כי איכא דבר הניזוק אבל כי ליכא דבר הניזוק לא מקרי הסומך מזיק ולא אסר רבא לסמוך אפי' לרבנן אלא דוקא בור משום טעמא דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי ולהכי חשוב הסומך מזיק אפילו כי ליכא בור וכיון דלרבנן נמי סמיך אתי שפיר פלוגתייהו כדפרישית לעיל אליבא דאביי ולכך הדר ביה ולא מוקי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דא"כ לא היה מתיר ר"י לסמוך לבעל החרדל כיון דבעל הדבורים לא עשה כלל שלא כהוגן ודוקא בדסמיך בלא לוקח שעשה קצת שלא כהוגן בעל הדבורים מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך כדפרישית לעיל ולפי זה אתי שפיר דלמסקנא זו לא נצטרך לחלק בין לוקח האילן ללוקח משרה ולהכי המתין נמי כדי להביא מתניתין דמשרה משום דמינה צריך לחזור מכל שינויי דלעיל ואתי נמי שפיר דמיירי שסמך נמי בעל דבורים תחלה כמו שמוכח בתוספתא.

עקרון הקדימות נשמר גם למסקנה לכו"ע, מחלוקת אביי ורבא היתה רק בבור בגלל טענת כל מרא, ובמשנת חרדל לרבי יוסי ההיתר של בעל החרדל הוא כי מדובר בנזק הדדי שגם הוא לא נהג כ"כ כשורה ולכן לא יכול לבוא בטענות לבעל החרדל. כשהשני נוהג כמוך אתה לא יכול לעצרו בגלל טענת קדימות.

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תרטז

+בבא בתרא י"ח ב' (סי' (תכ"ב) [תקכ"ב], מ"ט ג')+

אלא אמר רבינא כו'. ה"ג בספרים ישנים ועיקר. אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכי ליכא ירק סמיך.

והכי פיר' אלא אמ' רבינא כל הני שינויי דשנינן ליתנהו ומותר לסמוך בצד המיצר כל דברי' שבעולם חוץ מבור דאיפליגו ביה אביי ורבא משום דכל מרא ומרא דקמחי מרפי לה לארעא והוי גירי דיליה. דהלכתא כר' יוסי בגירי דיליה וכרבא דאסור בבור וחד טעמא. והכי הוי מסקנא. וכל הנהו דפרכינן לעיל כי ליכא כותל סמיך כי ליכא ירק סמיך אין הכי נמי דכי ליכא סמכי כולהו חוץ מבור וכיוצא בו דהוו גירי דיליה אבל אם קדם האחד והעמי' כל מילי (דבה) [זכה] חוץ מבור דעל מנת כן הנחיל יהושע [ל]ישראל את הארץ. אבל האחרון מרחיק עצמו בגירי דיליה דמזיק לאלתר או אם הוא ניזק אם ירצה ירחיק. והני מילי לר' יוסי אבל לרבנן כל מזיקין שבאין לבסוף עליהן להרחיק. וכן ניכרין דברי אמת. דאי לא תימ' הכי אפסדת ארעא דישראל. לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק מרחיקין את המשרה מן הירק שקדם וזרעו דהוי האי בעל משרה (שהוא) מזיק ולרבנן עליו להרחיק. ואת הכרישים מן הבצלים שקדמן ואת החרדל (ואת) [מן] הדבורים שקדמו דעל המזיק להרחיק את עצמו.

מכלל דר' יוסי סבר [וכו'] על המזיק להרחיק סבירא ליה וכו' הני מזקי הני והני לא מזקי הני. ותקנתא מעליתא היא לארחוקי מזיק דמילתא דשכיחא לא חייש לפסידא דחבריה וסמיך. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ומילתא לא שכיחא היא למיסמך משום דחייש אפסידא דידיה והך תקנתא בכדי היא. דאע"ג דאדם רשאי לחבל בשלו אבל לא בשל חבירו מכל מקום הך תקנתא דרבנן לית לתקוני כיון דמזקי אהדדי.

ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה ושכיחי דסמכי ומזקי כי הנך.

וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק והתנן כו' זה נוטע בתוך שלו וזה תופר בתוך שלו

אלא ר' יוסי על הניזק להרחיק סביר' ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו כו' כדפרישי' בחרדל ודבורים דתרוייהו מזקי אהדדי ולא שכיחי דסמכי.

ולפי פי' הקונטרס תשובות חבילות ופשוטות הן.

ופר"ח מוכר כדבריי דפסיק בסייום שמעתא כל הני שינויי דשנינן (וליתנהו) [ליתנהו]. מכלל דבריו היה למד דגריס כדפרישי'. ולא מיתוקמי הנך שינויי בלוקח. תדע דבכולהו מתני' דהאי פירקין לא בעי וקמא היכי סמך אלא גבי מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ולא משום הני פירכי קא בעי התם ולאו על קמא קבעי אלא על השני שלא (החזיק) [הרחיק] כשבנהו מתחלה אצל כותל חבירו. וה"פ כותל קמא שנפל היכי סמך דס"ד השתא דמעיקרא הוה בתוך ד' אמות והשתא נפל והילכך בעי(א) ההוא כותל דנפל היכי סמכיה מעיקרא. ואכותל קאי ולא אגברא קמא. עד דמסיק לה דמיירי כגון דהוה מעיקרא ברחוק ד' אמות ונפל דסד"א שאין צריך להרחיקו עוד ד' אמות דהא הוה דוושא טובא ודמי לעיר ישנה דלא קפדינן אדוושא דידה כדבסמוך קמ"ל דלא דמי לעיר ישנה. אבל על הראשון לא ישאל לעולם דכל הקודמין זכו.

והלכתא כר' יוסי דכל הנך דמתני' (מודו) [מודי] להו ר' יוסי דמזיקין הן בגירי דיליה (דלזימנין) [דזימנין] דאלתר (מיתליד) [מתיליד] היזיקא חוץ מההיא דמשרה וירק דפליג עליה ר' יוסי דלא גירי דיליה נינהו. תדע דבכולהו מודי דקבעי תלמודא עלה דמרחיקין את הסולם לימא דלא כר' יוסי מכלל דכל הנך כר' יוסי. ומשני אפי' תימא ר' יוסי מאי טעמא דזימנין (דבהד) [דבהדי דמנח ליה] קמזיק וכו' וכיון דזימנין דמיתרמי הכי אסור ואם סמך נמי חייב להרחיק כיון דבאיסור סמך כדאמרי' לקמן גבי הנהו דיקלי דהוו אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף דנחתי ציפרי ומפסדי בפרדיסא. ואמר ליה רב יוסף זיל (חוץ) [קוץ]. וצריכינן לפרושי דהנהו דיקלי לא נטען גרעינן אלא שתילין דבעידנא דזקפי נחתי ציפרין כדאמרי' גבי סולם. ותו לא מידי. ופי' זה מפריש מאיסורא. כי לפי פי' הקונטרס אין אדם יכול [ל]השתמש בסמוך לחבירו בשום ענין. ועל דא אנא סמיך.