טענת בתולים בספרות התנאים – טענת דמים ונפקא מינה לסכום הכתובה. החידוש במימרת רבי אלעזר הוא כפול – מעבר לטענת פתח פתוח וקביעה שהיא נאסרת עליו. השוואת מימרת רבי אלעזר בירושלמי ובבבלי – בירושלמי נאסרת עליו מדין ספק סוטה; בסוגית הבבלי עולה הכיוון שהוא אסר אותה על עצמו. לדעת רי"ף ורש"י נאסרת מדין 'שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא'. ברמב"ם לא נזכר 'שויא אנפשיה' ונראה שנאסרת עליו מספק איסור תורה. קריאת הסוגייה לפי כל אחת מהקריאות – קריאה בעקבות שיטה מקובצת שסבר שיסוד הדין הוא 'שויא אנפשיה' והתפרש על ידו שהאדם אוסר על עצמו ולכן התקשה להבין את שאלת הגמרא על ספק ספיקא, ומציע הסבר שהסוגייה בוחנת בשלבים השונים את שני ההסברים

מראי מקומות

תוספתא כתובות א, ד.
השווה את לשון המימרה של רבי אלעזר בבבלי ללשון המימרה בירושלמי
מה בדיוק הבעל טוען? שטמ"ק ד"ה נאמן; ריטב"א ד"ה אמר ר' אלעזר, עד 'דקא טעין טענת דמים'
יסוד הדין – רש"י ד"ה נאמן; רי"ף ג. ברב אלפס 'אמר ר' אלעזר… לקולא' ; רמב"ם איסורי ביאה יח:י-יא
לאיפה נעלמה טענת דמים? רש"י ד"ה האומר פתח; רמב"ן ד"ה הא דאמרינן [יש דיון חשוב ברשב"א ד"ה והא דאתי – ממליץ בשלב ראשון לראות את ההתחלה עד 'כתובתה'; את השאר נראה בהמשך]
הסבר שאלת הגמרא – 'ואמאי ספק ספיקא' – שטמ"ק ד"ה ואמאי ספק ספיקא; ד"ה עוד כתבנו
שאלת הגמרא ' מאי קמ"ל' – שיטה מקובצת המשך ד"ה עוד כתבנו