השיעור סוקר שתי קריאות של ראשונים למימרת שמואל שהבעל נאמן בטענת פתח פתוח להפסידה כתובתה. לדעת רש"י מדובר בדיון המשך למימרה הקודמת על לאוסרה על בעלה, השאלה בסוגייה היא האם הבעל נאמן על הטענה של פתח פתוח. ר"א סבר שהוא לא מדייק ורק שהוא אוסרה מדין שוייה לנפשיה, לכן הוא לא נאמן להפסידה כתובתה. שמואל חושב שהוא יודע לקבוע שהפתח פתוח, השאלה ביחס לכתובה היא האם הוא משקר, וכאן בא הסבר הסוגייה שכתובה דרבנן, שעיקרה להסבר למה לא נחייב אותו בכתובה מכוח תקנת חכמים, וההסבר הוא שהוא נאמן כי כתובה דרבנן. לעומת זאת תוספות ורשב"א מפרידים בין הדיונים. לשיטתם מדובר כאן בדיון בדיני חו"מ, והבעל נאמן כי המוציא מחברו עליו הראיה. לשון הסוגיה דווקא מורה שמדובר בנאמנות ולא רק בהמוציא מחבירו עליו הראיה. הדיון על תוספת כתובה מחדד את השאלה האם זה מדיני טו"נ או האם זה מדגיש את הנתון שכתובה דרבנן.

בשיעור יש הצעת הסבר שלישית לספק ספיקא בשם סבי הגרי"ד – ייתכן שאין לידת ספק, הרב תלה את זה במחלוקת האם ספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין

בסוף השיעור יש ניתוח של הסיפורים בדף י – אלו הובאו בסוף הסוגייה כדי להשלים אותה – אמנם ר"א קבע שנאמנת לאסרה עליו, הסיפורים האלו מהווים קריאה לצוןרך לחשוב על האשה – מי יתחתן עם אשה שבעלה טען כלפיה שהפתח פתוח? הסיפורים באים להתירה וללמד אותנו פרק בהלכות פסיקה – חשיבות הממד האנושי.

מראי מקומות

ט: 'אמר רב יהודה אמר שמואל… ומפסידה' (י.) עם רש"י ותוספות
ט. רש"י ד"ה נאמן לאוסרה עליו
רשב"א על הסוגיה (מטיבי לכת מוזמנים ללמוד רמב"ן וריטב"א)
תוספת כתובה – רי"ף, ג: ברב אלפס, 'אמר רב יהודה… לא מהימן'; רא"ש סימן יח 'וחזינן… לא הוסיף לה'; מרדכי רמז קלה 'כתב האלפסי… עכ"ל'; רמב"ם אישות יא: יד-טז ובמגיד משנה
לימדו את הסיפורים בסוגיה י עם רש"י, תוספות ורשב"א