מראי מקומות

• תוספתא בבא קמא א: א
• תוספתא בבא קמא ו: ח-ט
• בבא קמא י, א, 'ת"ר הכשרתי… לא מוקמינן'
• ירושלמי בבא קמא א: ב, 'הכשרתי במקצת נזקו… ואחר שניהן לנזקין'
• בבלי בבא קמא ג, א, 'תולדה דבור מאי ניהו… וזה אב לנזקין' וברש"י ד"ה וזה אב לניזקין
• נא. תד"ה האחרון חייב; רא"ה ד"ה אחד חייב; [י: תד"ה מאי קעביד]
• להרחבה – נא. ת"ר אחד החופר.. בין למיתה בין לניזקין'

תקציר השיעור

• דברי המשנה הם חידה – אם אדם הכשיר רק מקצת נזק, מדוע הוא חייב על כל הנזק?
• הברייתא מציעה שזה הבור. עיקר ההיגד שלה הוא שבור ושנה מכל אבות נזיקין. כדי לשכנע אותנו בכך, הסוגייה לשיטת רש"י, שמרבה בחבילה זה אש, הסוגייה סורקת את כל אבות הנזיקין ומגלה שאין באמת אפשרות אחרת למעט בור. [התמונה שונה לשיטת הרמב"ם שמרבה בחבילה זה העמסת משקל יתר על בהמה ומודבר באדם המזיק].
• הסוגייה משכנעת שרק בבור אפשר לומר כ בבור ט שהעמיק אותו לבור י.
• ההסבר יסודי – בבור אדם לא עשה שום פעולת נזק, הבור סטטי. אדם חייב בבור על יצירת המזיק. בבור ט הוא יצר מזיק שיכול לעשות נזק; בחפירה של טפח נוסף הוא יוצר איום חדש – בור שיכול להמית. לכן, אף שיש כאן בור ט שנקרא על שם הראשון, יש כאן בור חדש שנקרה על שם מי שחפר את הטפח העשירי.