אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל: (משנה יומא ח, ט)

המשנה מביאה אסמכתאות לבשורת הטהרה של רבי עקיבא – אשריכם ישראל – מפסוקים מיחזקאל וירמיהו – 'וזרקתי עליכם מים טהורים', ואומר 'מקוה ישראל ד". ברם ביסודו של דבר פסוקים אלו הם גיבוי לדרשה שבנויה בראש ובראשונה על הפסוק המובא במשנה קודם לכן בפי ראב"ע – 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ':

כפל טהרה בפי רבי עקיבא – 'לפני מי אתם מיטהרין'; 'מי מטהר אתכם אביכם שבשמים'.

יסוד הכפילות הזאת בהופעה כפולה של השורש טה"ר בפסוק:

'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם' – 'מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים'

'לפני ד' תטהרו' – 'לפני מי אתם מיטהרין'

וכך כותב רבינו הנצי"ב:

'לפני ה' תטהרו. האי תטהרו מיותר, שהרי קאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה',

ע"ז דרש ר"ע שלהי משנה דיומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, ומפרש ר"ע טהרה זו בשתי כוונות, ויהא מתפרש לפני ה' גם על לפניו גם על לאחריו, וכאלו כתיב לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה', לפני ה' תטהרו,

והכונה בפי' הראשון כמשמעו שאתם מיטהרין לעמוד לפני ה' ולעבדו מכאן ולהבא בטהרה,

והוסיף עוד פי' לפני ה' תטהרו,

סגולת היום הקדוש הזה, אפוא, כפולה – יום בו ריבונו של עולם מטהר אותנו, בצד זה שהוא יום בו אנחנו מיטהרים, ליתר דיוק יום בו אנחנו נתבעים להיטהר – 'תטהרו'!

רבינו הנצי"ב הצביע על ההצרחה בפי ר"ע – הרי בפסוק מתואר קודם שהקב"ה מטהר אותנו ('לטהר אתכם') ורק לאחריה הקריאה 'תטהרו', ואילו ר"ע מקדים את 'אתם מיטהרין' לפני 'אביכם שבשמים מטהר אתכם'. מתשובתו של הנצי"ב נוכל ללמוד על משמעות הקריאה 'תטהרו'.

תורף תשובתו היא שיום הכיפורים מכפר בסופו – שקיעת החמה בסוף היום מכפרת. יוצא שהטהרה אותה הקב"ה מטהר את ישראל היא בסוף היום, 'מעתה יהא כל היום עומד לפני ה' והוא בטומאתו'? מכאן הקריאה 'תטהרו', שעיקרה:

'לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב"ה יטהר אותו בסוף היום, וזהו לפני ה' תטהרו. ובא ר"ע והסביר הזרוז ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והרי זה דומה לילד שטינף את עצמו ובא אביו לרחצו ולנקותו, בא פקח אחד וא"ל איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח, אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך, ואח"כ יגמור האב הנקיון… ואמר הכתוב תנקו עצמכם קודם שבא ה' לנקות אתכם, זהו דרשת ר"ע'.

פתחנו את הסליחות באמירה 'קדמנוך תחילה', עמדנו בשיחה בליל הסליחות על החשיבות של התנועה זאת של 'קדמנוך תחילה'; וכך אנחנו נוהגים אף ביום הכיפורים – ביום שמכפר בסופו, אנחנו נוטלים את היוזמה, עושים את הצעד הראשון של הטהרה כבר מתחילתו של היום, ו'הבא ליטהר מסייעין בידו'.

דברי הנצי"ב אמת ויורדים עד השיתין; ובכל זאת, דווקא על רקע דבריו, נשאל למה הפסוק הקדים את בשורת הטהרה לתביעת הטהרה, מדוע הפסוק מציין את סגולת היום לפני התביעה להקדים ולהיטהר.

דומני שזאת משום סיבה עמוקה – לולי סגולת היום לטהר אותנו (ולו בסופה) – לא היינו יכולים להיתבע ליטהר. אנחנו זקוקים ליום שבו הקב"ה מטהר אותנו, משום שכנראה שבלעדיו לא היינו מטהרים את עצמנו. אולם כשהיום הזה מגיע, סגולת היום הזה לטהר אותנו בסופו, נוסכת בנו את היכולת לטהר את עצמנו. וכך אנחנו מצויים במעגל – היום הזה שמכפר בסופו נוסך בנו את הכוח לגלות בתוך עצמנו את היכולת שלנו להיטהר, ולכן אנחנו נתבעים לעשות כן כבר מתחילתו.

הסבר הדבר נטוע ביסוד שלימד אותנו הרמב"ם ושעמדנו עליו בדרשת תשובה – המעכב הכי גדול שלנו מלשוב בתשובה הוא אנחנו עצמנו. אנחנו כובלים את עצמנו בכבלים של אשליה עצמית שאנחנו תמיד בסדר. אדם ששבע רצון מעצמו, יחיה חיים סטטיים, לא יניע תנועה של שינוי בחייו. ממילא לא ניענה לקריאה 'תטהרו' משום שאנחנו משלים את עצמנו שאנחנו לא טמאים. יום כיפור, יום בו אבינו שבשמים מטהר אותנו, מניע בתוכנו תנועה פנימית שמאפשרת לנו לנוע מתוך עצמנו, וממילא לקרוא לנו 'תטהרו'. 'תטהרו' מהווה אפוא לא רק תביעה אלא בשורה – תובעים מאתנו להיטהר כי אנחנו מסוגלים לעשות כן. הבשורה שאבינו שבשמים מטהר אותנו נוסכת בנו את הכוח להניע תהליך פנימי של טהרה עוד לפני מועד הטהרה שבו אבינו שבשמים מטהר אותנו. המתנה הגדולה של היום הזה הוא לקבל את עצמנו – להתנער מהכזב והאשליות שעוטפים אותנו.

בשורת ר"ע בנויה כאמור על הפסוק 'כי ביום הזה…' הפסוק הזה מנמק את קודמו – וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

התורה תובעת מאתנו עינוי נפש ואיסור מלאכה – 'כי ביום הזה…'. השביתה המוחלטת מצרכי הגוף יחד עם העמידה לפני ד' פותחת בנו פתח לטהרה. מרוץ החיים והרדיפה אחרי חיי העולם הזה מהווים סוג של כבלים. ביום הזה, אנחנו משביתים את הכבלים האלו, מסיטים את המבט מהארעי והחולף לנצח – עומדים לפני ד', וזה מאפשר לנו, כדברי השפת אמת, שיתגלה 'ציור הפנימי של איש ישראל דכ' וייצר ב' יצירות' – הגשמי והרוחני. 'וביוה"כ הסיר זה הגשמיות… לכן הי' נכנס הכ"ג לפני ולפנים. בזאת יבא. בזאת הוא כשנתברר הפנימיות בלי התלבשות הגשמיות'.

זה לא אומר שהגשמיות רעה ושהחיים כל השנה הם הבל. מה שימנע מהם להיות הבל, זה היכולת להתמרק ביום הזה, יום של נסיגה לאחור, יום של השראת שכינה, יום של אמת פנימית שמתגלה שעה שהאדם עומד לפני ד', מתקדש בקדושת היום והשכינה שורה עליו.

פתחנו את היום באמירת כל נדרי – בהתרת הכבלים שכובלים אותנו, וכיום הכיפורים של יובל בו קוראים דרור לכל יושבי הארץ, אנחנו נוגעים באמת הפנימית שלנו. אני מאחל לנו שבמהלך היום כולו, מתפילה לתפילה, מוידוי לוידוי, שנזדכך, שנגלה את האור הפנימי – מי אנחנו באמת.

נתאמץ ככל שנוכל, נגיע עד כמה שידינו מגעת – ואחרי שעשינו במהלך היום כולו את תנועת 'לפני מי אתם מיטהרין' – נגיע לסוף היום לתפילת נעילה, שם נעבור מ'לפני מי אתם מיטהרין' ל'מי מטהר אתכם'. תפילת נעילה אין בה את הוידוי הארוך של על חטא; במהלכה אנחנו מודים לפני הקב"ה שהגענו לקצה גבול היכולת שלנו, ופונים אליו שיקבל את תפילתנו מהמקום בו הצלחנו להגיע אליו – אתה נותן יש לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים, ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך.

תתברכו אתם וביתכם בקדושת היום, בהשראת שכינה ובכפרת העוון

תתקבלנה תפילותיכם לרצון, גמר חתימה טובה