מראי מקומות

א. אשת ישראל שנאנסה 

• משנה נדרים יא: יב ובר"ן ד"ה בראשונה
• השלמות ר"ח אלבק לפירושו למשנה נדרים
• להרחבה למתעניינים – סקירה של עמדת הכיתות בספרות בית שני והלכה קדומה אצל שגית מור, שבי קשה מכולם, עמ' 113-108

ב. מצבי שבי

• משנה כתובות ב:ט – שימו לב לשלושת מצבי השבי ולהבחנה ההלכתית ביניהם, ראו כתובות כו: 'אמר רב שמואל בר… אסורה'; כז. 'על ידי נפשות… להריגה.
• הבחנה נוספת כבר פגשנו בתוספתא כתובות ד:ג – שבויי מלכות ושבויי ליסטים
• להרחבה למתעניינים – על מצבי  השבי במשנה – שגית מור, שבי קשהמכולם, עמ' 53-41; על ההבחנה בין שבויי מלכות וליסטים – שם, עמ' 62-59

ג. תוספתא כתובות ד:ג

• לאור הנ"ל יקיר פז ואורית מלכה הציעו פרשנות לתוספתא כתובות ד:ה – מובא אצל שגית מור, שבי קשה מכולם, עמ' 121-116

תקציר השיעור

השיעור נפתח בהגדרת מצבי שבי שונים – עיון במשנה כתובות ב:ט – 'האשה שנחבשה בידי גויים'. תיאור מאסר נעשה באמצעות הביטוי 'נחבשה', מאליה עולה השאלה האם המונח 'שבי' משמש רק לתיאור שבי בידי מדינה אחרת. בעזרת ספרה של שגית מור, שבי קשה מכולם, ומאמר של יקיר פז ואורית מלכה, ערכנו היכרות עם המדיניות הרומית כלפי שבויים. העולה מדבריהם שהרומאים התייחסו רק לשבויי מלחמה כשבויים; הם איבדו את האזרחות הרומית שלהם, והמדינה לא פדתה אותם. החוק הרומי התיר נישואין של שבוי. ניתן לומר שהתייחסו אליו כאל אדם מת. במידה והשתחרר מהשבי, עמדה לו הזכות לחדש את הנישואין, אולם רק בהסכמת האשה.
הדברים הנ"ל יוצרים מסגרת עבור חובת פדיון – בעל מתחייב לפדות את אשתו להחזירה אליו לאשה. במשנה אין הגבלה על סוגי שבי.
תנאי הכתובה, 'אם תשתבאי', מרמז לשבי, שהוא כל הנראה שבי מלחמה. אולם יש בידי הבעל מעט מד לעשות במקרה הזה. יוצא שדין המשנה הוא פרדוקסלי. הוא הצהרת נאמנות לפדות משבי, שזה המצב הכי קיצון, אבל יש מעט מאד לעשות במצב הזה. דומה שזה הרקע לקביעת התוספתא 'נשבית אין חייב לפדותה, בד"א בשבויי מלכות;. המילה שבוי היא שבויי מלכות, אין לאדם פרטי יכולת לפדותם [או שהעיסוק בהם הוא בידי המדינה], ולכן חובת פדיון לא חלה דווקא על מי ששבויה. מה שאין כן שבויי ליסטות, הם אינם שבויים וניתן לפעול לשחרורם. המשך התוספתא על כתובתה מנה מתבהר יפה לאור ההשואה לדין הרומי, אבל ברור שלא מדובר בזהות, ברור שהאישות לא הופקעה בהלכה.
ברייתא מקבילה מופיעה בסוגיית בבלי כתובות נא:, אולם היא מופיעה מול המשנה שקובעת שנשבית חיב לפדותה. וכך הדין התהפך; דווקא בשבויי מלכות יש חובה לפדות [הפך מדין התוספתא] הלכה זו נתבארה על ידי הסוגייה כקשורה לשאלת הנאמנות של האשה, נושא שנתבאר בשיעור הקודם.