מראי מקומות

א. אשת כהן ואשת ישראל

• כתובות נא: 'אמר אביי אלמנה לכהן גדול.. בתר בסוף', וברש"י ד"ה אלמנה וד"ה רבא אמר
• ירושלמי כתובות ד: י, 'ובכהנות.. ליישוב'
• רמב"ם אישות יד: יח, כב
• נב. תד"ה ממזרת ונתינה

ב. יתומין ויבמין

• תוספתא כתובות ד: ה, 'נשבית.. לפדותה'
• כתובות נב. 'ת"ר נשבית בחיי בעלה.. לאינתו'
• ירושלמי כתובות ד: י, ' יבמה.. אין כאן אינתו'
• רשב"א כתובות פ: בתוך ד"ה הכי גרס רש"י, 'ונראה היה לומר.. וצריך לי עיון'
• להרחבה -תוספתא כפשוטה יבמות ד:ה

ג. יתר על דמיה ופעם שניה

• נב. 'תנו רבנן נשבית והיו מבקשים.. תרי קולי אית ליה', ובתד"ה והיו מבקשין, תד"ה רצה אינו פודה; תד"ה אמר הרי
• רמב"ם אישות יד: יט

תקציר השיעור

אשת כהן

לתנאי הכתובה של פדיון יש שני חלקים -התחייבות לפדות והתחייבות 'אותבינך לי לאינתו'. באשת כהן לא ניתן להתחייב להשיב את האישות, אביי ורבא נחלקו אודות טיבה של חובת הפדיון לאשת כהן. לשיטת אביי, מדובר בהתחייבות של פדיון בלבד, בלשון רש"י זה תנאי כתובה 'למיפק', ולכן היא מחייבת גם פדיון אלמנה לכה"ג. רבא חולק ולדעתו 'ואהדרינך למדינתך' הוא התחליף לתנאי של 'ואותבינך לי לאינתו', ואף באשת כהן ההתחייבות היא 'למיקם'. בעוד הירושלמי מפרש שדי להחזיר מהשבי למקום יישוב, הרמב"ם פסק כרבא והוסיף שההתחייבות הוא להחזירה לבית אביה, ועיקרה שאף באשת כהן יש התחייבות שלמירה על כבודה ומעמדה של האשה.
תוספות מציינים שביבמות פה. מבואר שיש לאלמנה לכה"ג פירות. רש"י מפרש שהכוונה שעליו להחזיר את הפירות כי הוא אכל אותם שלא כדין. אולם תוספות סבורים שהכוונה שיש חובת פדיון. הם מבארים שלפי רבא יש חובת פדיון בגובה סכום הפירות שהבעל אכל, וכך ישי שני דינים בפדיון. במקרה שהתנאי הוא 'תנאי אישות' יש ביטוח ופודה אותה אף יותר משווי הפירות. אולם במקום בו האישות אסורה, עדיין האשה זכאית לצד של ההסכם הממוני, ואכילת הפירות לדעת רבא מהווים חיסכון עבור הפדיון שלה.

יורשים/ יבמין

עיקר הדין בסוגייה שיורשים פטורים מלפדות בנוי על העיקרון שחובת פדיון היא חובת נאמנות של הבעל, ולכן היא מחייבת רק אוו במקרה שניתן להשיב את האישות לקדמותה. בעל הפלאה כותב שלשיטת אביי באשת כהן אף יורשים יפדו, וההסבר הוא כי אז זו חובה ממונית של פדיון. לשיטת התוספות לעיל, שאף לרבא יש חובה ממונית בגובה סכום הפירות באשת כהן, והרי רבא משווה אשת כהן לאשת ישראל, היה מקום להציע שהוא הדין כאן, שיפדה בסכום הפירות.
יבמין -לרוב הראשונים פטורים מלפדות רק אם לא ייבמו, לא מתקיים ו'אובינך לי לאינתו'. רשב"א מחדש שאף פטורים מפדיון לאחר הייבום, כי כתובתה על נכסי בעלה הראשון. תורף שיטתו שליבמה אין כתובה ותנאי כתובה. הסבר הדבר שלאמתו של דבר, עיקר הייבום הוא ביאה ראשונה, אולם כיוון שזה זנות, אז הוא נושא ואתה לאשה. אולם גם אחרי הייבום, היא אינה אשתו אלא יבמתו.

פעם ראשונה ושניה

שלש שיטות בראשונים:

1. רש"י -חובת פדיון היא רק פעם אחת
2. ר"ח [מובא בתוספות] -פעם ראשונה פונה בכל מחיר; פעם שניה בדמיה
3. רמב"ם -פעם ראשונה אפילו יותר מדמי כתובתה ולא רשאי לגרשה; פעם שניה רששאי לגרשה ולתת את כתובתה. נראה כב"ח, שאם לא מגרשה שחייב בפדיונה.

הסבר ר"ח – חובת הנאמנות מחייבת לפדות כמה פעמים, אולם החובה לפדות יותר מדמיה היא מכוח פוליסת הביטוח של פדיון תחת פירות, וזו רק לפעם אחת.
הסבר רמב"ם – בעל חייב תמיד לפדות את אשתו, אולם אם הוא נותן לה כתובתה ומגרשה, היא כבר אינה אשתו. פוליסת הביטוח של פירות תחת פדיון אוסרים לגרש פעם אחת.