מראי מקומות

• מז: 'תנו רבנן תיקנו מזונותיה… יוציא ונותן כתובה' עם רש"י.
• נח: 'אמר רב הונא… תחת מזונות'
• מקבילות לברייתא של שאר כסות ועונה – מכילתא דר"י מסכתא דנזיקין פרשה ג; מכילתא דרשב"י שמות כא:י; ירושלמי כתובות ה: ז
• רמב"ן על התורה שמות כא: י
• תוספות על הסוגייה מז: – מח.; רמב"ן מז: ד"ה הא דתניא
• שאילתות דרב אחאי שאילתא ס; רש"י כתובות ב. ד"ה אוכלות משלו
• רמב"ם אישות יב: א-ה [מגיד משנה על אתר]
• ירושלמי כתובות ד:ו 'נישאת יתר… שומעין לו'
• להרחבה – רא"ה כתובות מח. ד"ה רבי אליעזר; העמק שאלה ס:א-ב; יד פשוטה אישות א-ד

תקציר השיעור

ברייתת זה תחת זה

כתובות מז: – 'תנו רבנן תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות'.
הברייתא הזאת היא פרשנות למשנה כתובות ד, ו – היא מתייחסת למעמד השונה של הבעל מזה של האב. הבעל יתר על האב בכך שהוא אוכל פירות, ושונה ממנו בכך שהוא חייב במזונותיה, פרקונה וקבורתה. הברייתא הזאת מסבירה שבין הבעל ואשתו יש מערכת יחסים הדדית, והיא יוצרת זיקה בין הרשימה של הדברים שהבעל זכאי בהן ובין החובות שלו – 'זה תחת זה'. הסוגייה מתקשה להבין את ההתייחסות לפירות 'לפיכך בעל אוכל פירות', ולכן היא מציעה לשחזר משפט – 'פירקונה תחת פירות'. את פירקונה הסוגייה 'מושכת' מתוך המשנה – במשנה יש לבעל 3 חובות ורק שתיים מהן הוזכרו בברייתא [מזונות וקבורה], ולכן הסוגייה מציעה שפירות הם תחת פדיון.
ניתן להציע לקיים את לשון הברייתא המקורית – היות ויש יחסי ממון הדדיים בין שני בני הזוג, לכן בעל מנהל את הנכסים שהם משותפים ואוכל פירות. וכך נראה מסוגיית הירושלמי שאכילת פירות היא כדי שהבעל יפקח על הנכסים, ולא מוזכר שם שאכילת פירות היא כנגד פדיון. הירושלמי עצמו מקשה מדוע לא נאמר דבר דומה על האב, ומציעה שהאב בכל מקרה יפקח על הנכסים. ייתכן וקושייה זו הביאה את הסוגייה לבקש שאף אכילת פירות של הבעל היא כנגד חובה של הבעל כלפי אשתו, וכך נוצרה שלישייה של 'זה כנגד זה'. פועל יוצא מ'התיקון' הוא שיש התייחסות כפולה לפירות, והסוגייה מציעה שזה בא לשלול הו"א שהפירות יונחו בצד, לכן צריך לכתוב במפורש שהבעל אוכל פירות. נבאר – ההו"א שהפירות יונחו בצד היא שהפירות הם חיסכון עבור מקרים לא צפויים, ואכילת הפירות על ידי הבעל משמעה שמדובר בביטוח.
וכך הסוגייה מציעה מבנה מוסבר למערך החובות ההדיות שמזכיר מערכת עכשווית של תכנון פיננסי למשפחה – חיים בשוטף מהעו"ש – מזונות ומעשי ידיים; פירות – פרמייה שמשולמת לבעל תמורת פוליסת ביטוח שהוא יפדה אותה.

חובות הבעל – מדאורייתא או מדרבנן?

הערה כללית – התורה לא מלמדת אותנו ישירות לא את דרכי הקידושין, לא את הכתובה ולא את חובות הבעל כלפי אשתו – כנראה ההנחה היא ש'דרך ארץ קדמה לתורה', והתורה מניחה שאלו ידועים ומצופה לנהוג בהגינות לפי הנורמה – 'כמשפט הבנות יעשה לה'. התורה מלמדת אותנו את החובות במקום בו יש חשש שהבעל לא ינהג בהגינות – באמה עברייה שהוא ייעד אותה ולוקח אשה נוספת – 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. הלשון עמומה, רמב"ן מסביר שזה מפאת הצניעות.
התנאים נחלקו בזיהוי של 'שאר כסות ועונה' עם מזון כסות ודרך ארץ – ההיפוך מלמד שהרשימה ידועה, והיא אכן מכסה תחומים מרכזיים גם היום של זוגיות והוצאות.
פתחנו במכילתא – לדעת רבי יאשיה – שלשתם מפורשים במקרא; נאמר שכאשר התורה בחר הללמד את החובות – היא ציינה את כולם. רבי יונתן סבור שהכל על כסות, ומזון ודרך ארץ נלמד מק"ו – הק"ו מלמד שרק כסות נתפרש כי היא החובה הכי פחות ברורה – היא לא 'קיום נפש' והיא לא 'נישאת עליהם מתחילה'. לשיטה זו, הדברים הכי ברורים לא מצויינים, המשך של הגישה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. בברייתא המקבילה בבבלי הק"ו לא מובא. תוספות מח. משוכנעים שהק"ו מקובל גם על הבבלי, ולכן תוהים מיהו זה שבסור שמזונות מדרבנן. אולם בשאילתות מפורש שלדעת ראב"י מזונות דרבנן אף שכסות דאורייתא. הנצי"ב בהעמק שאלה מסביר 'שאני בגדים שאין דרך האשה להסתפק ממעשי ידיה דתכשיטי נשים אין להם שיעור ועינם על בעליהן. וע"מ כן נשאה … אבל מזונות דרך כל אדם להתפרנס ממעשה ידיו ולהסתפק בם אם מעט ואם הרבה. ולא עלה ע"ד בשעת נשואין שיגיעו לזה'. עונה כלולה בסכם הנישואין ולכן היא לא נכתבה. וכך לשיטת השאילתות – עונה וכסות הן דרבנן ומזונות דאורייתא.
הרמב"ן על התורה מאמץ את גישת הברייתא של רב יוסף – הכל מוסב על דרך ארץ, וסובבת סביב האופו בן בני הזוג יקיימו יחסי אישות – התורה מזהירה את הבעל להקפיד שיחסי האישות ייעשו לא במערכת חד צדדית אלא במערכת יחסים של בני זוג בצרוה אוהבת ומכבדת, בחינת 'והיו לבשר אחד'. לשיטתו, מזונות וכסות הם מדרבנן.