שיעור 2 – 'רשות האב' ו'רשות הבעל'

משנה כתובות פרק ד' מתארת את האשה כנתונה ב'רשות האב' ממנו היא עוברת ל'רשות הבעל'.
השוואה ביניהם מגלה את השוני ביניהם. האב 'זכאי' בכמה דברים, 'אינו חייב' במזונות הבת ואינו אוכל פירות, ואילו הבעל גם 'חייב' בכמה חובות ואוכל פירות.
הסבר החילוק הוא שהאב כהורה אחראי על הבת והיא נחשבת שלו; זה מטיל עליו אחריות כלפיה. מדובר כאן במעין 'קצה קרחון' ויש לשרטט את שאר הקרחון. חובות האב לגדל את בתו ולדאוג לצרכיה הוא בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה', ואין צורך לכתבו. בצד המשנה שלנו, נכון לציין לתוספתא קידושין פרק א' 'האב חייב בבנו למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אשה, ללמדו אומנות – חז"ל מבטאים את חובת האב להצמיח את בנו [יש הבדל שפה בין החובה כלפי הבן וכלפי הבת בגלל ההבחנה המגדרית]. אכילת פירות מסמלת בעלות על רכוש פרטי. משמעות ההלכה שהאב לא אוכל פירות הוא שהרכוש הפרטי של הבת אינו ברשות האב; הוא אחראי על גידולה ולכן הוא 'זכאי' בהחלטות לגביה – קידושין ונדרים, והוא 'זכאי' למעשה ידיים (ומציאה) שהם הכנסה שוטפת שמסמלת אוכל, והוא זכאי להם כי היא אוכלת בביתו.
מה שאין כן הבעל – מדובר במרקם יחסים שמוקם מכוח החלטה ומכוח חוזה; הם יוצרים מרקם משותף של משק בית משותף [אף שניהול הממון אינו שוויוני]. לכן הבעל אוכל פירות כי הוא מנהל את רכושה, ויש לו חובות כלפיה. גם לה יש חובות – המשנה בפרק ה' – מלאכות שאשה עושה לבעלה.
צללנו לסוגייה מו: – ניסינו להקשיב לצלילים הבוקעים ממנה אודות רשות האב על הבת. להשוואה לאדון של אמה עבריה יש צליל שהבת היא רכושו של האב [ראוי לזכור שיש לאדון חובות כלפי האמה – מי שקנה עבד קנה אדון לעצמו]. ההוא אמינא שהכסף לדידה, מבטא עמדה בהירה שהאב מפקח על החלטות שלה אשל שאינה רכושו. הסוגייה בוחנת הבחנה בין קטנה לנערה, ותורף הדברים שקטנה היא בבעלותו ונערה מפוקחת על ידו. למסקנה, חוזרים לדרשה המקורית, אבל לאחר המסע בשבילי הסוגייה נראה שהיא 'מעודנת' מדרשה של בעלות לדרשה של אחריות.